ההתמודדויות בימים הראשונים של הרילוקיישן

עברנו לקנדה ל – 3 שנים. כמו כל האנשים הרציניים בדקנו כל כך הרבה דברים – באיזו שכונה כדאי לגור, מסגרות לילדים, המשרה המוצעת ... אפילו שכרנו בית לפני שהגענו לשם עם הילדים וראיינו משפחות שגרות שם. ניהלנו ונוהלנו על ידי אקסל עם עשרות (אם לא יותר) משימות ובכל זאת אי אפשר היה לדמיין את הימים הראשונים של הרילוקיישן.

 

עייפים ומקווים שגם מרוצים הגענו לטורונטו עם הילדים. הרילוקיישן התחיל. כבר סיימנו לטפל בכל עשרות המשימות בארץ כמו השכרת הבית, מכירת רכבים וציוד חשמלי, סידורים רפואיים ועוד וכבר סיימנו את הפרידות מהמשפחה, החברים והעבודה. עכשיו כבר ידענו שהפרק הקודם של החיים בישראל נסגר זמנית לשלוש שנים והתחיל פרק הרילוקישן.

 

ההלם הראשוני

בשלב זה, הדאגות המרכזיות שלי היו איך הילדים שלי (4 ילדים בני 4-11) יתמודדו עם השינוי ואיך אני הולכת להעביר איתם חודשיים בארץ זרה, במקום לא מוכר ובהתחלה אפילו בלי רכב. האמת היא שגם לא ידעתי איך זה לא לקום בבוקר לעבודה. זה לא פשוט להיות "רק אם" ועקרת בית אחרי כ – 15 שנות עבודה.
בחודש הראשון של הרילוקיישן (עד שהמכולה הגיעה לטורונטו) היינו במלון. 6 נפשות בחדר עם סלון ושני חדרי שינה ו 12 מזוודות. ביומנו השני בקנדה בעלי כבר נסע לעבודה עם רכב שכור ואני הייתי עם הילדים במלון - עשינו סיור בוקר כדי לחפש גינה נחמדה ולא מצאנו. בינתיים הכרנו חלזונות, הברחנו ברווזים, עברנו דרך ממטרות ובילינו בבריכה של המלון. אני חושבת שרק בימים הראשונים של הרילוקיישן "נפל האסימון" והתחלתי להבין את משמעות המעבר לקנדה. לראשונה הפנמתי את המרחק מהמשפחה ומחברות קרובות, הרגשתי מנותקת וזרה – לא היה לי מושג לאיפה אפשר ללכת עם הילדים וגם לבית שלי וגם לסופרמרקט הייתי צריכה GPS ...
היינו מספר ימים ללא פלפון וללא מחשב. מסתבר שזה אמור להיות בסל הבסיסי של בן אנוש... בלי זה, אתה לא קיים.

 

מתחילים הכל מההתחלה, כמו זוג צעיר

בעלי ואני למדנו תיאוריה וניגשנו למבחני נהיגה. זה היה הזוי ללמוד שוב תיאוריה, אבל הפעם עם חוקים מוזרים של פניה ימינה ושמאלה, זכות קדימה למזחלות שלג וערכת חרום לאוטו עם שמיכה, חול ועת חפירה (וגם כך זה לא נעים להתקע באוטו במינוס 20 מעלות).
לא יאומן איך שמחתי , כמו בת 17, כשאמרו לי מזל טוב על שעברתי את מבחן הנהיגה.
הרבה פעולות פשוטות, נראות בהתחלה מורכבות ואפילו מסובכות. צריך ללמוד למשל את חוקי הזבל המקומיים – יש פח לזבל אורגני, פח למיחזור ושקית לכל השאר. מצאנו את עצמנו מול רשימת מיון הזבל מתלבטים לאיזה פח לזרוק כל פריט.
גם הקנייה בסופר היתה משימה מתישה. גם כך קשה למצא בקוסקו או בוולמרט הענקיים את אזור מוצרי החלב או הלחם, אבל יותר קשה למצא קוטג' או גבנ"צ אכילים.

 

הסקייפ – להיות רחוק ולהרגיש, עד כמה שאפשר, קרוב

המשפחה והחברים רחוקים פיזית, אבל הסקייפ מאפשר שיחה יומית. התאהבנו מחדש בכל אלו, משפחה או חברים, שמייד יצרו איתנו קשר בסקייפ ונתנו לנו להרגיש שהם עדיין איתנו ושהם משתפים אותנו בחוויות היומיומיות שלהם, כאילו אנחנו שם לידם. לא פעם קיבלנו שיחה ב 3 לפנות בוקר כי לא חישבו נכון את הפרשי השעות (או לא חישבו כלל), אבל אפילו על זה שמחנו.
אחרי שהתחילה שנת הלימודים, כבר היה קשה יותר לתקשר עם הארץ. בכל זאת יש 7 שעות הפרש בין טורונטו וישראל. אבל כשרוצים, מתגברים על הכל.

 

הצטיידות

בחודשים הראשונים עולה כל פעם צורך חדש להצטייד במשהו. ציוד חורף (מעילים, מכנסי שלג, כפפות, כובעים ...) , תיקי אוכל לבית ספר, מדפים לארונות (שיש בהם רק תלייה) ועוד ועוד...
המכולה עוד לא הגיעה מישראל וכבר היינו בעיצומו של מסע קניות להשלמת הציוד. גם פרויקט ההצטיידות הינו פרויקט בפני עצמו. לא ידוע מה צריך לקנות ואיפה אפשר לקנות כל פריט. הדבר היפה הוא שאחרי כחודשיים, למרות כל הבלבול והמשימות, כבר מתחילים להכיר את האזור, מצליחים לנסוע ללא GPS , מבינים שבוולמרט ובקוסקו אפשר לקנות כמעט הכל ... והכל מתחיל להתבהר ולהיות פשוט.

 

המכולה הגיעה

 

אחד הימים היפים יותר, היה היום בו המכולה שלנו הגיעה. פתאום הבית התמלא בציוד שלנו – ספות, שולחנות, מיטות, כלי אוכל ועוד. הילדים היו חלק מתהליך סידור הארגזים והם כל כך נהנו למצא איזה משחק שאהבו או לאכול לראשונה על השולחן המוכר עם הכלים שלנו.
אני חושבת שהיום הזה היה נקודת מפנה ברילוקיישן – עברו חודש וחצי מתחילת הרילוקיישן, הצלחנו כבר להכיר את סביבת הבית (ולנסוע לפעמים ללא GPS), לקנות רכבים, למצא מקומות בילוי ועכשיו כבר להיות בבית עם הציוד שלנו. הרגשנו, עד כמה שאפשר, "בבית".

 

 

מניהול משימות בעבודה, לניהול משימות הבית

זה נראה כאילו מאז ומעולם עבדתי. אמנם יצאתי 4 פעמים לחופשת לידה, אבל גם אז "הראש" לפעמים עוד היה בעבודה. היו טלפונים מהעבודה, מדי פעם מיילים ולפעמים אפילו הגיעו אלי לפגישת עבודה הביתה. הפעם, לראשונה בחיי, הייתי עם ילדים אך ללא עבודה. ממשימות ניהול פרויקטים של תוכנה עברתי, מעבר חד, למשימות בייתיות כמו קניות, הכנת בולונז ונקיון בנוסף לבילוי עם הילדים.
זה היה מצד אחד תהליך שחרור מלחץ – אני לא צריכה יותר להיות "סופר אמא" שמצליחה גם לעבוד וגם למלות את הצרכים של הילדים. מצד שני, הילדים או-טו-טו הולכים לבית ספר ומעבר לפרויקט ההצטיידות לחורף לא היה לי מה לעשות. שנים שלא היתה לי תרבות פנאי, כי פשוט אף פעם לא היה לי פנאי.
נראה לי שלנושא זה כדאי להקדיש כתבה נפרדת. אני יכולה לאמר בקצרה שבהתחלה ניצול הזמן היה לא יעיל וגרוע מכך, היה לא מעניין. לקח לי זמן למצא דרכים חדשות למלא את חלל הזמן – התחלתי להנות מהפקת אלבומים משפחתיים, תכנון מפורט של טיולים למקומות רחוקים, קריאת ספרים ועוד דברים שאפשר לעשות ולהנות מהם כשיש לך זמן.

 

החלטנו שהרילוקיישן לא יהיה "סתם" חיים ועבודה בארץ, אחרת אלו יהיה 3 שנים של חוויות

במהלך החודשיים הראשונים בקנדה באמצע השבוע בעלי עבד והילדים ואני היינו בסביבת המלון והבית. הילדים הרגישו שהם בחופשה ארוכה עם ההורים. בעלי ואני היינו במירוץ מטורף של ביצוע המשימות במקום החדש : טיפול בחשבון בנק, הסדרת תשלומים, לימודי נהיגה, רישום של הילדים למערכת החינוך, טיפול בביטוח רפואי ועוד ועוד ועוד.
חיכינו לסופי שבוע. טיילנו כמעט בכל סופשבוע, כאילו בשלוש שנים אנחנו אמורים להכיר את כל קנדה. גם היום, לאחר שנתיים, אנחנו מנסים לשמור על אותה הגישה. לטייל בחום ובקור. טיילנו בתקופה זו בפארקים ובעיירות נחמדות בקנדה, קוויבק, הוואי ובסופי שבוע "קפצנו" לשיקגו, וושינגטון, ניו יורק ...
בימים קרים טיילנו בשלג, יצאנו להתגלש בגבעות מושלגות ואפילו היינו בטיול במזחלות כלבים.

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל