רשמי מניו זילנד חלק 7: ספינת התענוגות ?!

מה עשו שם אפלטון, איינשטיין, אמינגאיי וג'ונתן לוינגסטון?באי-שם, רחוק רחוק, באי הקטנטן, בסטיוארטאיילנד, הדרומי לאי הדרומי, ממש במקום בו השמים נופלים למים, הפלגנו לסוף העולם.

 

חמושים בכובעים ובבגדים נאים במיוחד

ירדנו למצוא את הספן לו מיוחסות המחמאות הרבות שהעתיר עליו ידידו החדש של אריאל , חיים.
.גם אני זכרתי לו חסד ומקום חם בלב בזכות שני ספרים ששלח עבורי הספרים של מאיר שלו ואלי עמיר .
הופנינו לרציף. נאמר לנו שג'ון, הוא בעל הספינה המיועדת עבורנו יחכה לנו שם כמקובל במחוזותיהם.
חיפשתי בעיני אחר ספינת הטיולים עליה עדת התיירים שתלווה מסענו זה לאורך היום.
ספינה בבעלות ג'ון המנצח על צוותה, שתיקח אותנו לחקור בינות למפרצים והחופים המעטרים את כל אורכו של החוף.
כנראה הקדמנו. להוציא את המעבורת שבדיוק ברגעים אלה הגיעה על מטענה האנושי החדש מסוף העולם,
עמדה קשורה למזח ספינת דיג דלה אליה עלו ברגע זה שני גברים קיווים בהירים ומגדולי גוף.
המה מסיבים ראשיהם לאחור לעבר נשותיהם המנופפות להם לשלום לאחר שהראשונות שילחו אותם מעל פניהן באנקת רווחה נסתרת.
הנשים ממתיקות סוד ודוחפות קלות זו את זו, כמזדרזות לצאת מהמזח טרם יתחרטו אלופי נעוריהם.
בעוד המגודלים, ממשיכים לקרוא אחריהן ומסכמים בקריאות ומילות פרידה חמות ונרגשות, להיפגש בשעות אחר הצהריים המאוחרות , הנשים נעלמו מעינינו.
בעוד אני מביטה בהם, רושמת כל פרט בזכרוני ותוהה מה יש לגברים בגילם לחפש על ספינת הדיג הרעועה כל היום, אני מגלה לחרדתי הרבה,
שכתשובה לאריאל בדבר שאלתו לזהותו של ג'ון הספן המהולל –, טופח הדיג הקשיש שעל הסירה על חזהו, ואומר:
- "אני ג'ון".
טרם החלטתי מה עדיף, לא להבין אנגלית או להיחשב כחירשת.
 

ההכחשה אם כל חטא

אריאל הפנה אלי מבטו ההמום וסימן לי בתנועת פנים נעלמה, שאעלה לפניו לספינה, כמקובל תמיד בינינו, שאני הנכנסת ראשונה לכל מקום להוציא את המעלית.
"...כי גבר לא נותן לאישה להיכנס ראשונה למעלית, ולא לצעוד בצד המדרכה הפונה לכביש," מבית מדרשו של אביו, תוצר החינוך הדרום אמריקאי הטוב והמיטיב לנשים.

אריאל התעלם מהרמת הגבה הימנית שלי, והושיט לי ידו לעזרה, בתקווה שמחווה זה יעודד את הסוסה הסרבנית לעלות על ספינת התענוגות.
בעיניים עצומות, תרתי משמע, גיששתי ברגלי אחר פיסת מקום יבש, ולו אחת קטנה.
נשארתי לעמוד הלומת קרב בעוד אריאל בזריזות ספורטאי השש עלי קרב, עלה אחרי לספינת הדגל.

הדייג הושיט לי ידו להיכרות ולברכת שלום.
כף יד מסוקסת, חרוצת סדקים ושבילי חבלים, חכות, קרסים ואולי אפילו צלצלים, שריד מתקופת ציד הלוויתנים ששגשג במקום בעת העתיקה.
אחד הקיווים חייך אלי בנעימות והזמין אותי לשבת ביניהם על הדרגש היחד שהיה על הסיפון.
משב רוח פתאומי שנדנד את ירכתי הסירה, אילץ אותי לשבת בעוד אריאל נאחז בדקה האחרונה בקורת הפתח המוביל לירכתיה הקטנטנים.
כשליוויתי אותו בדאגה בעיני, הבחנתי גם בה, האישה הנוספת למסע, אשת חיל, בעלת כישורי חיים מופלאים המתאימים לתפקידים הרבים שמלאה על הסירה.
צעיר נוסף הצטרף אלינו, בידו שקית ובתוכה לחם ופריטים נוספים שלא עלה בידי לזהותם.
- "תכירו, זה ..." הציג אותו בפנינו ג'ון. חשבתי ששמעתי, שזה בנו , גם אם לא קרא לו "אבא" בשום שלב במשך היום.
בבואו ובהצגתו לפנינו לא היישיר הצעיר אלינו מבט, אלא נחפז בכתפיים שמוטות וראש רכון ביניהן להיעלם מבעד לפתח עליו שמר אריאל, או לחילופין ששמר על אריאל.

שני הקיווים התחילו ללבוש מכנסי פלסטיק עצומי מימדים שהוגשו להם בידי האישה, שנראתה בעיני כשריד טיבטי.
איני מצליחה בשום אופן לזהות או לאבחן קווי פנים מלוכסנים מה, מה גם שהסתבר שהיא דור שישי באי."
היה פה עירוב כהלכה" חשבתי לעצמי והבטחתי לעצמי לחקור מעט בנושא כשאחזור.. עם עוד כמה וכמה נושאים שעדיין מחכים לחקירה..
בבגדיהם החדשים שבעי הסערות, מלח, שאריות דגים וכתמי השד יודע מה, הם נראו מגושמים וגדולים יותר ממה שנראו מלכתחילה.
יד קצרה הגישה גם לי מכנסיים מאותו הזן. לא האמנתי שהיא באמת התכוונה לזה.
ג'ון עתיר ימים ואנשים זיהה את רתיעתי \סלידתי ועודד אותי ללובשם כי לולא כן אירטב חלילה מהמים.
בד בבד עם מילות הכיבושין קרב לפני גם מגפי שלוליות שחורות מפלסטיק, כשל הרפתנים.
מגפיים כאלה שמחו את ליבי בהיותי כבת חמש או שש לקראת מסע שלוליות החורף.. אבל לא עכשיו.

"איזה מים? מה אנחנו נכנסים בחורף לים? משוטטים במים הרדודים במרדף אחרי הדגים החמקמקים?"..
בעודי מתלבטת מה מרתיע אותי יותר, לנעול וללבוש על בגדי, בגדי "יד שנייה ושלישית.. מי סופר לכל הרוחות.." לבין להישאר בבגדי הנאים ורטובה.. יד קצרה נוספת הגישה לי מעיל גשם. "על כל שינוי מזג אוויר שלא יבוא.." נכנעתי.
קפצתי למים. לא תרתי משמע.
 

סירתנו מלטפת ברכות ובשקט את פני המים הבהירים

באצבע חרטומה חורצת בהם שובלי אדוות הנמשכים לאורך ירכיה עד זנבה. גם השמש יצאה מבין העננים.
שלושה .... ציפורי ענק, אלבטרוס, ליוו את סירתנו לאורך הדרך.
ג'ון הגיש לכל אחד מצמד הקיווים חכה בעלת שלושה קרסים. לכל קרס הצמיד ותקע בליפוף כפול, פיתיון.
עד לרגע בו הגיש גם לי חכה לא העליתי על דעתי שגם אני נחשבת לצוות הדייגים.
הסתרתי את מבוכתי, כעת אני נציגת ישראל במסע הדיג, ובמסע דיג התנהג כדייג!

נו.. חשבתי לעצמי, יש לי כמה גנים של דייג, דודי אליעזר היה דייג חובב. ימים כלילות לבדו או בחברותא, היה יושב בחופי קיסריה ובחופים נוספים ודג.
כשהיה יום מוצלח במיוחד, היה בא לבקר, ומביא עימו דגים קטנטנים נקיים, אותם היינו אוכלים כצ'יפס ליד סלט ירקות קצוץ עם הרבה לימון , מלח, פלפל ושמן זית.
טעם זיכרון הדגים על לשוני דרבן אותי להצליח.
למגינת ליבי, הדגים בחרו להיתלות על חכות הגברים בלבד, כולל זו של אריאל.
אך לא אלמן ישראל.. ויצר התחרות התחיל לפעפע בתוכי, ועם כל דג שעלה על קרסם.. ושולחנם.. לכשיבוא המועד לפרוע את השטר, כך לובתה אש הייצריות שבי.
התבוננתי היטב כיצד הם פועלים. לא הבחנתי במשהו מיוחד.. להוציא, שכשהם מוציאים את חכתם מהמים , תלוי לו דג, גם אם לא דג זהב, על קרס החכה, ואילו אצלי?

החכה מתרוממת.. הקרס נחשף.. והפתיון? נאכל בערמומיות.
הדגים השכילו לזהות את טוב ליבי, שלא באמת אני רוצה לדוג אותם, אלא רק לנצח בתחרות..
ג'ון חכם הלבב, זיהה את אכזבתי, ואמר בקול רם דיו על מנת, שיגיע גם לאוזניהם של מתחרי המובילים, כי החכה שבידי אינה טובה וכשיחליף לי אותה, איישר קו עם האחרים.
זה היה רגע חריצת סדק קטן באמונתי ביכולותיי הגנטיות הפוטנציאליות לדוג.. בפועל, הבמה אינה עקומה.. אלא כשרון הרקדן. הדמיינתי שראיתי חיוכים כבושים מכל עבר?
 

 

שיחקתי את המשחק

חביב מצידו, משול להורה המנחם ילדו.. זרקתי למים את החכה החדשה.
הופס. כקודם חשתי את הנגיסות בפיתיון.. משכתי באחת את החוט, ובצנעה התחלתי למשוך אותו לעבר הסיפון בעודי מרגישה ברעד הנגיסות הנוספות לאורך החוט.
הרגע הבא היה הרגע הקשה מכל.
זו תהייה (או לא תהייה) ההוכחה המוחצת שהחכה אשמה בניסיונותיי העקרים להעלות דגים עד כה, בעוד סלסלת הדגים המשותפת במרכז הסירה, מתמלאת דגים שאפילו לא אחד מביניהם פרי הצלחתי.

משכתי מהר. החבל היה כבד מהפעמים הקודמות. משכתי שוב. המשא על החוט היה כבד יותר. הרגשתי כמו הזקן ב"זקן והים" של ארינסט המינגווי .
החכה כבר התכופפה לעבר הנעלם אותו העלתה. "בטח תפסתי את עלי האצות"...לחשתי לעצמי לרכך אכזבתי מכישלוני הצפוי. משכתי .
החבל נמשך ארוך ארוך. ואז התגלתה האמת בכל מערומיה לעיני כל הקהל הרב הזה שהתאסף על הסירה:
שלושה דגים מפרפרים, שלמים בגופם ובנפשם, היו תלויים על קרסי חכתי.
 

"יש"! יצאה שאגתי ממעמקי ייצרי ונשמעה מקצווי תבל עד ישראל לפחות


"תמיד ידעתי שאת מהציידות ולא מהמלקטות" צחק אריאל.. והריע גאה:
"שלושה במכה אחת".. חזרתי אחריו בעברית.
ונזכרתי בסיפור הילדים המפורסם אודות החייט שהרג עשרה זבובים על ריבת לחמו, במכה אחת. בעוד לכולם סיפר:
- "הרגתי עשרה במכה אחת" ולא פרט ולא תיקן הנחתם, שהרג עשרה גברים עזי נפש. בכך הניח את היסודות לסיפור ארוך מעללים המושתת על הנחת יסוד מוטעית.

לתחושתי, הבעיה רק התחדדה. חובת ההוכחה עלי, שהמקרה יישנה.
בחיל ורעדה השלכתי את החכה למים, הרחק מהסירה. עיני מלוות את החבל לכל אורכו.
תוך דקות ספורות חשתי שוב בנגיסות הקלות בפתיון, משכתי בבת אחת, קטעים קטעים, פעם אחר פעם כקודם, ובצניעות רבה להסתיר את העומד להתגלות משכתי בדממה את החבל.
החבל ארוך. צריך היה למשוך מהר, לא ניתן להסתיר לאורך זמן את תקוותי הכמוסה, ומבטים חדשים ליוו את החבל לכל אורכו. ליבי פרפר בקצב הלמות לב הדגים..
התביישתי ברצוני העז ללוכדם.
התביישתי לקרוא דרור ליצרי התחרות שבי החשופים לעין השמש. הים, הדגים, הקייווים המגודלים ובן הדייג המשפיל עיניו, ובמשיכה אחת העליתי את חכתי על קרסיה מעל המים.

בגלל או בזכות שלושה דגים שמנמנים נוספים חציתי את הגבולות. הצלחתי העבירה אותי באחת מהבושה לגאווה.
עדיין נלחמתי על מוסריותי, על ערכיי לשלום צדק ומשפט לכל הברואים, אך ייצר התחרות היה חזק יותר.
איני גאה בזה, אך התעוררותו בעקבות הגירוי המתאים, חייב אותי להסתכל במבט חדש בהשתקפות חזות האישה העדינה במימי המפרץ התכולים והשקופים,
ולהודות בפני עצמי שהיצר אכן קיים, חי ובועט. הוא לא התפוגג עם השנים, הוא רק התגמש.
ילדת ה"טום בוי" התחרותית גדלה לאישה שיצריה התחרותיים החבויים המתינו להילכד בקרסי הפתיון המתאים.
" הי, אני חייה. המתנה הגדולה ביותר, אני ערה ומודעת ומשלימה ומוקירה היותי אדם בעל יצרים.
יש בי את הדחף, להשיג. כשהשגתי –אני שמחה. הדחף לדוג אותם והתחרות העצימו את הנאתי מחוויית הדיג."

הדגים, העונים לשם, "בלו קוד" נערמו בדלי הגדול במרכז הסירה. לשמחתי, החזירו למים את הדגים הקטנים מדי.
ג'ון והצעיר שבמהלך הכרותינו עימו פרש מעט כתפיו, התחילו במלאכת הפרדת הדג מחייו בעולם האחד והכנסתו לעולם צבירה אחר.
ככל מלקט, צייד או פרזיט מצוי המזהה טרפו, כך השחפים הקלים כמו גם גם צפורי הענק חמורי הסבר, האלבטרוס, הריחו את העומד לקרות.
חושיהם למודי ניסיון, קרביהם הלהוטים להשיג מזונם, הביאו אותם בשעה זו של היום להתגודד ולרחף מעל ולצד סירתנו המתקדמת והעוברת בים הנקיקים והחופים.
צפיתי במפגשיהם עם אוויר נסיקתם האדיר הנע ובאוושת משק כנפיהם המתקרב במהירות הולכת וגדלה ומשנה תפנית במהירות, מ''מ ספורים מעל ראשינו.
 

הייתי כצופה בג'ונתן לווינסגטון – השחף

גיבור סיפורו של ריצ'ארד באך . בשונה ממנו שהתייחס לתעופה כאל בילוי ובדיקת יכולותיו האישיות בתעופה, השחפים והאלבטרוסים שנסקו וצללו לסירוגין מעלינו, התאמנו בחטיפת השיירים שהשליכו ג'ון והצעיר לעברם.
עבורם המעוף אחרינו תוך תפיסת שלל השיירים שנזרקו מיד האדם, היה הדרך הקלה ביותר להשגת מזון, לשם הישרדות בלבד ללא שאר רוח, ללא מניע חזק דיו לשכלל ולמצוא דרכים משלהם ולהתחדש.
ואני תהיתי, האם דורות הדייגים המשרתים את ציפורי הענק האלה אינם מונעים מהם שלא בזדון להתאמן וללמד צאצאיהם כיצד להשיג מזונם כדרך הטבע, בעצמם. והאם הדייגים הגרים דורות באי זה והמורישים לבניהם את סדקי ידיהם, זוכרים לשאוף לאופק נוסף?

וכאן בין דג לדג בעולם המים ובין ציפור לציפור בעולם השמים, ומחשבותיי על דורות הדייגים החיים בין אלה לבין אלה, שאלתי את עצמי, האם הם כלואים בעולמם.
העליתי במחשבותיי את משל המערה של אפלטון, באמצעותו מנסה אפלטון לברר האם ישנה דרך להשתחרר מכבלי המציאות שבה נולדנו.
ומהי המקבילה להתרת הכבלים במערה בקרב כל אחד ואחד מאיתנו שנולד בסביבה בה אינו שולט.

הפתרון שאפלטון נותן לכך .בדומה לרבים אחרים, הוא התשוקה ללמוד ללא גבולות, כי ידע אמיתי ולוגיקה הם המפתח לשחרור מהכבלים הפנימיים שבנו.
התבוננתי בעצמת יופי העולם סביבי,והצטרפתי לדעתו של איינשטיין כי כמה ידע שלא נצבור, עדיין הדמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם.
וגן העדן הזה בו אני שטה בתוכו כרגע, אם במציאות או אם בעיצובה בדמיוני, כדייג וככל ברואי העולם, אני יכולה להיות בכל מקום בעת ובעונה אחת, ורק בידי היכולת להתיר או לקשור את הכבלים.

בזכות מיטב המוחות לדורותיהם, יכולתי לרכוש חלקיק מהידע שהנחילו לנו.
אך ההנאה העצומה ביותר שאני יכולה להעניק לעצמי היא להשתמש בדמיוני, להיות מי שאני, להיות מודעת ל...

ריח דגים מבושלים בחמאה עלה באפי, צלחת דגים מהבילים, הכי טריים שאכלתי מעודי לצדם שתי פרוסות לחם ניו זילנדי פשוט מרוחות במזולה, מעשי ידי האישה השנייה שהוגשו לי,
החזיר אותי למציאות הקונקרטית, היצרית, שבעקבות העיסוק בה התחיל מוחי לרחף.
התענגתי.
אין כהנאת האכילה בעת רעב.. מבין תענוגות המטולטלת בין ההתמלאות וההתרוקנות, בכל המישורים.

רק באהבה, רק באהבה, ככל שאוהבים יותר...אוהבים יותר ומאושרים יותר.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל