ובתום שבעת הימים...

שבעה ללכתו ללא עת של אריק אינשטיין, ענק התרבות הארץ ישראלי הכי גדול שהכרתי, אני עוד מתקשה לעכל. גילויי אצילות הרוח הנחשפים עתה, אך מכבירים את העצב והגעגוע.

קשה בלעדייך אריק, אינך יודע עד כמה היית חשוב לרבים.

זה שאריק היה נשמה טובה ידעתי לא מהיום. אך רבים לא יודעים את עומקה. כל יום שחולף, חושף גילויי אצילות רוח מדהימה על עוד ילד או ילדה מוגבלים או בעלי קשיים כאלה ואחרים שזכו לשהות במחיצתו ולחוות רגעים של שמחה ועידוד. למשל אותה נערה אוטיסטית מלידה שאחד מערוצי התקשורת שלה לעולם היתה קלטת של אריק, שכה אהבה את שיריו. יום אחד ניזוקה הקלטת ואביה לא הצליח למצוא אותה בחנויות. איך שהוא ביאושו, הצליח האב לפנות בטלפון לאריק, סיפר על מצוקתו ומצוקת הבת וביקש ממנו (בתשלום כמובן) להשיג עבורו אם יוכל את הקלטת הזו. אריק ביקש את כתבותו והאב חשב שזה לצורך משלוח של הקלטת בדואר, שאיתה יגיע החשבון כמובן. מה רבה היתה הפתעתו והפתעת הבת כשלאחר שעתיים ( ! ) התייצב אריק בביתם: "באתי לבקר את הילדה" אמר. ישבו בחדרה ובמשך שלוש שעות שרו יחד משיריו. מאז גם שמר על קשר והתעניין בשלומה. בשלב מאוחר יותר הצטלם איתה אריק על מנת שהתמונה הזו תשמש כסמל לארגון של ילדים בעלי מוגבלויות. וזה רק סיפור אחד, אני יודע שיש עוד ועוד. רמז לכך קיבלנו ממוני בהספד שנשא כשההמונים עברו על פני הארון בכיכר. אריק לא רצה את החשיפה הזו. מתן בסתר, תוך עשיית טוב לזולת התאים לצניעותו מאד, בלי כתבות ורעש בתקשורת, ללא גינונים. וזה מזכיר לי את השיר שהעליתי לכאן אך לפני כשבועיים: חדוות הנתינה. אריק הוא בדיוק אחד כזה שהיתה לו חדוות נתינה על כל המשמעות שלה והציבור הרחב לא יודע עד כמה.
לא השכלנו להעניק לאריק את פרס ישראל - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה - בחייו, בין היתר כי הוא לא היה מגיע לקבל את הפרס. גם על זה אגב, אפשר היה להתגבר.
לפחות עכשיו, מן הראוי לעשות זאת. ילדיו ואשתו יקבלו אותו עבורו.


מאריק ועד אריק, לא קם כאריק בתחומו בתרבות הישראלית.



אלוהי התרבות

וּלְפֶתַע, בַּהֶעְדֵּר שִׁהוּי וְהֲכָנָה,
עַל מִפְתָנְךָ נֶעֱצָר הַגּוֹרָל,
לִיטְרָת הַבָּשָׂר תָּבַע בְּרֶגֶל גַּסָּה,
אַצָּה דַּרְכּוֹ לְהַפִּילְךָ חָלָל.

וַאֲנִי, הָלוּם וְדוֹאֵב לִבְלִי דַי,
מַעֲלֵה הֶבְזְקֵי חָיֵּיךָ בְּמוֹחִי,
שְזוּרִים כְּאֶחָד בְּרַמַ"ח אֵבָרָי,
קוֹל וּמַרְאֶה לְפִיתְחָת דִּמְעָתִּי.

שִׁירֶיךָ הֵאִירוּ תַּחֲנוֹת חַיָּי,
לֵיחָם לֹא יָנוּס לְעוֹלָם,
מִתְפָּזְמִים כְּשִׁיגְרָה עַל דַּל שְׁפָתָי,
לֹא רָפֶה הַנִּגּוּן, לֹא הוּעַם.

דְּמֻיּוֹת בְּמִגְוָן סַסְגּוֹנִי,
מְחוֹלְלֵי צְחוֹק מְשַׁחְרֵר,
מַמְגוּרָת כִּשְׁרוֹנְךָ אֵין סוֹפִי,
רִגְעֵי אֹשֶׁר צַרוּףְ, מִתְמַכֵּר.

הַרְחֵק מֵרָהָב וְנִצְנוּצֵי זוֹהַר,
פַּשְׁטוּת וּצְנִיעוּת מוֹרֵי דַּרְכְּךָ,
אָפְסוּ מִילוֹתָי אִישׁ יָקָר,
מְבַקֵּשׁ מִכְתָמָי לְתֵאוּר גְּדֻלָּתְךָ.

נוֹתְרָה תְּמוּנָתְךָ לְהַבִּיט,
אַחֲרוֹן נְפִילֵי עִידָּן הַתְמִימוּת,
נִשְׂגָּב מִמָּעַל, כְּכוֹכַב שָּׁבִיט,
לְעוֹלָם עֲבוּרִי אֱלֹהֵי הַתַּרְבּוּת.

 
תמונה ראשית: Michael Silverman

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל