שירה בציבור: אנדה עמיר-פינקרפלד

זוכרים את הקיפוד שלא רצה לרקוד? ובכן הוא כבר מזמן נוסע ביחד עם כושי כלב קט על הים השקט באוניית זהב, וזה עוד כלום, חכו חכו איזה לויתן ימשכו משם עוד רגע, אם רק הלילה יפסיק להתחבא מתחת לארון... מפגש עם משוררת שמשום-מה בחרנו להשאיר בחדר הילדים ובעצם למה?

"טַלְטֵל אֲטֻלְטַל טַלְטֵלַת נְפִילִים,
בְּחֵירוּק עֲצָמוֹת...
בְּקֶרֶב חַיֵּי-הַחַיִּים"
(תפילה על חיי החיים)
 

אנדה פינקרפלד נולדה בגליציה ב1902, למדה ביולוגיה באוניברסיטאות לבוב ולייפציג ועלתה לארץ לראשונה ב1920 במסגרת תנועת "השומר הצעיר". לאחר תקופה קצרה בארץ, בה עבדה באזור השומרון, שבה לפולין ופרסמה בשנת 1921 את ספרה הראשון בפולנית. בשנת 1924 עלתה לארץ יחד עם אישהּ, אריה (קרמפנר) עמיר והם התיישבו בקיבוץ קרית ענבים. אנדה פינקרפלד-עמיר פירסמה את שירה הראשון בעברית בעיתון "דבר" בשנת 1928 תחת השם "בת-חדוה", ושנה לאחר מכן ראה אור ספר שיריה הראשון בעברית "ימים דובבים".
 

 

"יוֹם אַחַר יוֹם נֶחֱרָז"

שירתה המוקדמת של אנדה פינקרפלד-עמיר נועזת ומתריסה. הביקורת הפמינסטית מדגישה את ההיפוך שיוצרת פינקרפלד-עמיר בתפקידים המגדריים של נשים וגברים. הדבר בולט באופן בו בוחרת המשוררת לערוך שכתובים לסצנות מקראיות ולהעניק להם פרשנות חתרנית, מרדנית ונועזת. ספרהּ "גדיש ועֹמר" (המאחד בתוכו שירים מחמש ספריה הראשונים של פינקרפלד-עמיר) נפתח בשיר "חוה", בו מתוארת אם כל חי המתאווה לפרי עץ הדעת, לא משום שהיא פתיה או תאוותנית, אלא משום שהיא משתוקקת להיות לאם:
 

"וְעַתָּה אֵדָעָה,
וְאֶכְבַּד מְאֹד, אַף אֲאֹֻשַּר;
אָחוֹת אֲנִי לָכֶן,
אֲיָּלוֹת תְּפוּחוֹת,
זְאֵבוֹת כְּבֵדוֹת,
מְעַט – וְנִכְרַע מִכָּבְדֵּנוּ.
כְּמוֹכֶן – כָּמוֹנִי."
 

דמות נוספת הזוכה לתיקון פואטי היא אשת לוט. במקרא הצטיירה דמות שולית זו כמי שלא צייתה לצו האל שלא להביט לאחור והפכה לנציב מלח. אשת לוט הפכה לסמל לשלילה על מחירה של ההשתקעות בעבר ובערפל הממכר של הנוסטלגיה. פינקרפלד-עמיר בוחרת לציירה דווקא כדמות מרשימה המתעקשת שלא להפנות גבה לעולם בו חיה עד עתה, מתעקשת להתאבל ולכאוב את עולם שהיה כל חייה וכעת נגוז:
 

"אֶעֱמֹד כָּאֶבֶן תַּחְתַּי,
לָעַד אֶצְפֶּה אֲֹשוּרֵי-תְמוֹלַי,
אֶצְפֶּה אָבְדָנָם-אָבְדָנִי"
 

פינקרפלד-עמיר עוברת בשירתה המקודמת בין סצנות מקראיות מגוונות ומחיה אותן מחדש; הגר, העקדה, עשו ויעקב, לאה ויעקב, יעל וסיסרא ועוד רבות נוספות. קריאותיה תמיד חדשניות בזווית המבט שננקטת ובאופן הפרשנות היוצר הזדהות דווקא עם הקול המושתק בסיפור. מטלטלת קריאתה לסיפור העקדה, כשבמקום לנשום לרווחה שהנה הסתיים המבחן האיום, אברהם מתמלא בכאב ועלבון על דחיית האל את הקורבן השלם, את בנו יחידו היקר לו מכל:
 

"אֵיכָכָה הִדַּחְתַּנִי מִפִּסְגַּת עֲלִיָּתִי?
קָרְבָּן שָלֵם לְךָ נָשָֹאתִי,
אֵלֶיךָ, אֵלֶיךָ הֶעֱלֵיתִיהוּ –
עֲקֵדַת-כָֹּל-יְקָרִי
וְאַתָּה לֹא רָצִיתָ"
 

נראה כי דרך הקריאה המחודשת למקורות, מכוונת פינקרפלד-עמיר גם אמירה עכשווית ובועטת לבני דורה, או יותר נכון – לבנות דורה. פינקרפלד-עמיר מנערת את האבק מן הקאנון התרבותי-יהודי ומכוונת תשומת לב דווקא לאפשרויות האחרות בן ניתן לקרוא את הטקסט, דווקא אל דמויות השוליים שעד עתה לא ניתן לקולן מקום ונוכחות. בהקשר החברתי וודאי שיש כאן הד הקורא להעלאה של הקולות המתקיימים עתה, בחברה בת ימינו בשוליים ולהכניסן אל השיח. בהקשר המגדרי, יש כאן תביעה להשמעת הקול הנשי ולהנכחת הנשים באופן שוויוני בשיח התרבותי-חברתי.
 

שירתה המוקדמת כמעט ולא נתקבלה, למעט משוררות מעטות כדוגמת אלישבע ורחל (בלובשטיין) שהתפעמו מן הריתמוס החופשי בו השתמשה פינקרפלד-עמיר. בשירתה המאוחרת פנתה פינקרפלד-עמיר לסגנון אחר, וכמו זנחה את הקול המוקדם המתריס.
 

"פִּתְאֹם
אַחֲרֵי נְבוֹל הַכֹּל,
הִתְפַּרְחֵחַ הָאָבִיב"
 

בקיבוץ קרית-ענבים נולדה לפינקרפלד-עמיר בתה, ציפור, ולאחר תקופה בה גרו בתל-אביב, הצטרף למשפחה בנם עמוס. פינקרפלד עבדה בתל-אביב כמיקרוביולוגית עד לשנת 1929. עם לידת הילדים וגידולם, גילתה פינקרפלד-עמיר את משוררת הילדים שקיימת בה, ובראיון מקסים בקול ישראל בשנת 1965 היא מספרת כיצד כשהכינה מתנה לבתה, בת החמש, מצאה עצמה מכינה לה ספר שירים פרי עטה שישמח את לבה:
 

"כאשר בתי ציפור היתה בת 5, נסענו לחו"ל והיא התגעגעה מאוד ארצה. היו לילות שהיתה עומדת בחלון וקוראת: איפה הים שלי? איפה החברים שלי? ואז חל יום ההולדת החמישי שלה. לא ידעתי איך לציין את היום המיוחד הזה בצורה נאותה. צעצועים, בובות ודובונים היו לה למכביר, חשבתי, אשב ואכתוב משהו מיוחד שישמח אותה וכתבתי 10 שירי ילדים, ממש מעולמה, על נעליים, על מיטה, על דובון, על עכברון, כל מיני שירים קטנים שהיא הבינה יפה יפה. ציירתי אותם בעפרונות צבע והיגשתי לה מתנה כזאת חגיגית ובזה היא שמחה מאוד.
כאשר חזרנו ארצה הראיתי את החוברת ליציב שאז נשא בליבו רעיון להוציא עיתון לילדים ליד עיתון "דבר" וכך נרקמה התכנית של השתתפותי ב"דבר לילדים" ודבר גרר דבר."
 

בתודעה הציבורית התקבעה פינקרפלד-עמיר כמשוררת ילדים ובשנת 1978 זכתה בפרס ישראל על כתיבתה לילדים. בנימוקים לפרס נכתב:
 

"שיריה מצטיינים בריתמוס המתנגן שלהם ובחריזתם הקלילה. הילד נהנה ומשתעשע למקרא שיריה הציוריים מלאי העליצות הלקוחים מעולמו ומאפשרים לו לחרוג מן המציאות האפורה של היום יום. המשוררת מפיחה רוח חיים בפרחים ובצעצועים ורוקמת הכל במרקם שירי מושך, המרתק את הילד בתנועתו, בסודיותו ובצליליו".
 

בשנת 1981 נפטרה אנדה פינקרפלד-עמיר בגיל 79.
 

שיר לפרידה:
 

אביב חדש
פִּתְאֹם
אַחֲרֵי נְבוֹל הַכֹּל,
הִתְפַּרְחֵחַ הָאָבִיב,
הִתְפַּרְחֵחַ,
הִתְרַחְרֵחַ,
הִתְאַבֵּב מְגוּחָךְ,
וְזָרַח, וְזָרַח,
כְּרִאֹשוֹן אֲבִיבִים,
כְּרִאֹשוֹן אֲבִיבֵי הָעוֹלָם.
וּפָלַֹש לַחוּצוֹת,
וּמָֹשַךְ הַצְמֵאִים
הַחוּצָה, הַחוּצָה,
לִֹשְתּוֹתוֹ, לְגָמְאוֹ,
שֶיִֹשְכּרוּ,
כָּמוֹהוּ.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל