פסיעה אחת קטנה - פרק ראשון

סיפור בהמשכים, על נערה המוצאת עצמה בסיטואציה מפתיעה...

פרק ראשון
 
היא עמדה בתחנת אוטובוס נשכחת, בלב השממה, עדיין לא האמינה כי אזרה אומץ וירדה כאן באמצע שום כלום. בצעדים כבדים קרבה וישבה על ספסל העץ הנטוש והמוזנח.

היא זכרה את השיחה הקצרה, שבה הוא הבטיח כי יחכה לה שם בתחנה. הוא אמר לה את כל מה שרצתה לשמוע, הבטיח להקצות לה מקום בעולמו החופשי, הבטיח להוות עבורה את הגשר שכל כך חששה לחצות לבד, שיעזור לה לשאול את כל השאלות שנצברו בליבה והמתינו שנים ארוכות חסרי סבלנות. היא שבה ונשאה את עיניה והביטה בנוף הערום שסבב אותה, בו לא נראתה דמותו בשום מקום, הבטחתו נותרה עירומה כמו הנוף הקרח, המשתרע עד האופק צהוב ואפור. היא החלה מפנימה את תחושת הבגידה, חשה בעלבון הצורב, יודעת כי עתה אין לה איש לפנות אליו ואין לה לאן לשוב. לשוב למדבר הקרח שממנו יצאה זה עתה, עולם סגור ודהוי בו חלפו חייה ללא ריגוש או מטרה לשאוף לה, עולם שמרגע שעמדה על דעתה, חשה עצמה זרה בו, לא רצתה. ומצד שני לא תיארה לעצמה כי כבר עם הפסיעה הראשונה בעולמה החדש, יעמדו רגליה בקצה מדבר לוהט, בודדה לנפשה.

היא לא ידעה כמה זמן חלף, האור החל דועך, השמש השוקעת הותירה פסי ארגמן חיוורים ברקיע, כמו ביקשה להזהיר אותה כי בעוד זמן קצר היא מסיימת את עבודתה ומסתלקת וכי עליה למצוא לעצמה מחסה, בטרם תרד עלטה כבדה על הכל.

בעוד היא מהרהרת במשפחה שעזבה, בהכנות החפוזות בליל אמש, בלילה הלבן, בבגדיה החדשים שנקנו בחשאי, בשקרים שנאלצה לשקר ובתחושת הבגידה, ובעוד הלמות אגרוף הפחד עדיין מפעם בליבה, החל ענן אבק חדש, עושה דרכו אליה ממרחק.


תחילה היתה בטוחה כי האור המתמעט והשמיים המתכהים הם האחראים למראה שהחל נגלה לעיניה, אך ככל שהעמיקה להתבונן, נתחוור לה כי זוהי שיירה העושה את דרכה ממרחק, ועומדת להגיע אליה בעוד זמן קצר.

משהוא בולט וחריג נע עם השיירה, שעדיין לא ניתן היה לראותו בבירור, אשר גרם לה לתחושה של מחנק. היא מיקדה את מבטה ככל שיכלה, השיירה נעה באטיות ולעתים גם נראתה זוחלת, מתנהלת על פני הכביש המאובק והמדברי, ובעוד חרדתה של הנערה דקת הגב והצנומה מתעצמת, החלה התמונה מתבהרת לעיניה. משאית ספארי מנומרת הובילה בראש, לאחריה כשלושה ג'יפים שחורים עוטים שכבת אבק כבדה, לאחריהם שיירה של חמישה גמלים שהתנהלו במתינות אחר מנהיג השיירה, ובמאסף שמונה קרוונים, שעל צידם מספרים מאחד עד שמונה.

מפחד הבדידות והחשכה שעמדה לעטוף אותה מסביב, וצימאון עז שתקף אותה, נשאה את ידה והושיטה אותה קדימה בבקשה לטרמפ, רגליה החטובות נטועות בחול על חודיהם של עקבים דקים, לבושה בשמלתה החדשה והקצרה ורועדת כמו עלה נידף ברוח, “השם ירחם" מלמלה בלחש ושמטה את ידה ברגע שנגלו לעיניה הגמלים " זו שיירה של מנהיג בדואי שעושה דרכו אל המדבר, השם ישמור ויציל, ואני כאן ללא מקום לרוץ אליו ולהסתתר, ואפילו אם יש עץ בסביבה, מה אני עושה, אני מטפסת עליו ?” בתשובה לכל שאלותיה, עצרה המשאית לפניה, על הדופן שלה התנוססה הכתובת "זמר הפקות", וממנה נשאגה השאלה "מדוע לא חיכית בתחנת האיסוף בבאר שבע כמו שהודענו מראש ?!”

ראשו של גבר בהיר שיער כבן 30 הגיח מהחלון והביט בה בשאלה. היא כחכחה מעט בגרונה היבש, משתנקת מהתרגשות ואמרה "מים"

"מים !” הוא שאג, "אני יודע שאת נערת המים ! זה לא מעניין אותי כרגע, אני מבקש שתישמעי להוראות להבא"

"מים"

"את המים את נותנת, לא אנחנו, קדימה ! קפצי לקרוואן 8 !”

בטרם הסתיימה הפקודה, החלה השיירה חולפת על פניה, ואילו היא עמדה עוד רגע מהססת, שוקלת מה עליה לעשות, ועד שהחליטה, חלפה על פניה שיירת הגמלים ואחריה הקרוואנים, היא החלה רצה, רגליה כושלות על החול הלבן המאט את צעדיה, עקבי נעליה שוקעים עם פסיעותיה בחול המקומח, חשה כי אחת מנעליה נותרה נעוצה באדמה ובאין לה בררה הותירה אותה והמשיכה לרוץ, ולבסוף, מתנשפת, אחזה בדלת הקרוואן השמיני והאחרון, עלתה במדרגה האחת, וצנחה על גבי ספסל מאורך שהיה בכניסה, מביטה בנערה ששכבה על דרגש חסר רגליים, לועסת באדישות גומי לעיסה ומעיינת במגזין אופנה שהיה בידה.

צימאונה הגדול ושפתיה היבשות נשכחו כהרף עין. הדבר הבוער ביותר היה הצורך שלה לברר מה פשר השיירה, מי הם האנשים הללו, מי הנערה ומדוע כינה אותה הגבר השואג, נערת המים ? אבל היא לא שאלה אף לא שאלה אחת מכל אלו. עיניה הגדולות, עמוקות המבע, בהו בנערה שממול, שברגע זה עשתה רושם, כי הדבר האחרון שמעניין אותה היה לפתוח עמה בשיחה. עוד רגע המשיכה לבהות בה בדממה, חוששת לפצות את פיה כדי לא להסגיר את המקריות שבנוכחותה, דבר היכול, כך חששה, לגרום לאנשים שזה עתה אספו אותה לחיקם, לבקש ממנה לרדת ולשוב אל עולמה הישן.

לאחר מספר דקות שנראו כנצח, הסבה לבסוף העלמה את פניה, נתנה בה מבט ממושך ואמרה "יש עוד כמה שעות טובות עד שנגיע, כדאי שתיכנסי”

המילים הפשוטות, נשמעו לה כמו שי נדיב, והיא הנהנה בראשה לאות תודה.

“אני נועה, יש שמיכות בארגז מתחת לדרגש השינה, למקרה שיהיה לך קר, יש גם אוכל ושתייה בצידנית אם תרצי"

"תודה, אני צמאה, צריך בכלל שמיכות"

"ברור, מדבר, ביום שרפה ובלילה כפור, פעם ראשונה שאת עובדת עם הפקות זמר ? היכן הדברים שלך ?”

השאלות האחרונות, נשאלו כמעט בלחש, דרך אגב, תוך כדי קריאה, ואפשרו לה להתחמק מתשובה והיא פסעה אל ירכתי החלל הצר והרימה מכסה עץ מלבני שהכיל כלי מיטה ומספר שמיכות משובצות, אשר אחת מהם היא לקחה. מבעד לווילונות הדקים שעל החלונות המוארכים, החלה משתררת אפלה, רגליה מקופלות תחתיה, היא לגמה מספר כוסות מים צוננים ולבסוף נשכבה על הדרגש הרך, כובד מאורעות היום וליל אמש נטול שינה החלו משפיעים עליה, טלטולי הדרך דמו ליד המנענעת את העריסה הנוסעת באטיות, ובלי שהרגישה, נעצמו עיניה והיא נרדמה.
 

תמונה ראשית: Ikluft
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל