מוגן ברחם אמו

ההריון הזה היה יקר מאוד למריה והחשש לגורלו של העובר היה גדול...

היה זה יום ראשון אשר כמו נועד מטבע בריאתו לטיולים בחיק הטבע. הגבעות היו מכוסות במרבד עשיר של פריחה צבעונית, השמיים היו תכולים והשמש שלחה קרניים חמימות אל האדמה.
מריה התעוררה לאיטה במיטת העץ הרחבה. פקחה את עיניה הכחולות ופיהקה פיהוק רחב. הצצה בשעון החום והעתיק התלוי על הקיר שממולה, הראתה שהשעה שבע ושלושים. "אפשר להתפנק עוד קצת בין הסדינים הלבנים והריחניים של אימא" חשבה לעצמה והתהפכה על צידה. בעלה נשלח מטעם המפעל בו עבד לסיור בקצה השני של המדינה ובמקום לבלות סופשבוע בודד בעיר החליטה מריה לבא אל אמה בכפר כדי לנוח ולהתפנק מעט.

מריה הייתה בחודש השישי להריונה. ההריון הזה היה יקר לה מאוד. ההריון הראשון שלה היה קשה ביותר ורצוף בחילות איומות מתחילתו ועד סופו. הדבר היחיד אשר הייתה מסוגלת לאכול מבלי להקיא היה תפוחי עץ ירוקים חמצמצים. עליהם התקיימה במשך תשעה חודשים. בסופו של ההריון נולד תינוק קטן וחלוש אשר שרד רק חמישה חודשים. מותו היה מכה קשה לאמו. ניסיונותיה הנוספים להרות שוב נסתיימו בשתי הפלות כואבות.
נואשת ומאוכזבת החלה לפקוד לעתים קרובות את הכנסייה בתקווה למצוא שם מעט תקווה ומזור לנפשה. הכומר, אשר ראה את מצבה, שוחח עמה רבות והציע לה להקפיד על שני ימי צום בשבוע, רביעי ושישי. מריה נדרה נדר שאם תצליח ללדת ילד בריא אכן תשמור את הצומות הללו כל ימי חייה. בימי רביעי ושישי בשבוע לא אכלה בשר, דברי חלב, דגים וביצים. מזונה כלל רק לחם, ירקות ופרות.
מריה האמינה בכל לבה שעצתו של הכומר היא שעזרה לה להיכנס להריון ושמרה בקפדנות את הצומות. ההריון החדש היה שונה מקודמיו. הבחילות הציקו לה רק בשלושת החודשים הראשונים ואחר כך חלפו ונעלמו. יכולה הייתה לאכול כמעט הכל וחשה בטוב.

כאשר הראו מחוגי השעון שמונה, החליטה מריה לקום. במטבח כבר חיכתה לה אמה אנה עם ספל קפה חם ולחם טרי שאפתה בעצמה. על שולחן העץ הפשוט היה מונח חריץ גבינה גדול וצנצנת מלאה ריבת פטל מעשה בית.
"כמה טוב להיות שוב הילדה הקטנה של אימא", אמרה מריה בעודה מורחת שכבת חמאה זהובה על פרוסת הלחם שבצעה לה אמה.
הן פטפטו בנחת שעה קלה. אנה עדכנה את בתה בנעשה אצל חברותיה מילדות אשר נשארו בכפר ואילו מריה סיפרה על חברותיה החדשות בעיר. לאחר מכן הציעה אנה שייגשו למנזר הסמוך להתפלל בכנסייה העתיקה שבתוכו. מריה שמחה להצעה ומיהרה ללבוש חצאית ארוכה וחולצה קצרת שרוול. לראשה קשרה מטפחת.
השתיים יצאו לדרך. היה עליהן לטפס בכביש צר אל הגבעה הגבוהה ביותר באזור אשר עליה ניצב המנזר. האם, שהייתה מורגלת בדרכי הכפר, טיפסה בקלילות ואילו מריה השתרכה בעקבותיה בכבדות. מדי פעם עצרו ולגמו מעט מים מבקבוק פלסטיק שנשאה האם בסלה.
כאשר הגיעו לראש הגבעה ראו את המנזר בכל הדרו. היה זה מבנה מן המאה החמש עשרה בעל שלוש כיפות עגולות דמויות בצל וסביבו ערוגות של ירקות לשימושם של הנזירים ומספר עצים גבוהים שהקנו לחצר הגדולה צל רב.
בקצה חצר המנזר ניצב צריף עץ קטן, אליו שמו שתי הנשים את פעמיהן. היו אלה השירותים לאורחי המנזר. האם אנה נכנסה ראשונה. כעבור דקות מעטות יצאה משם והבעת תעוב עמוקה על פניה.
"המקום מוזנח ומלוכלך ביותר" אמרה למריה, "עדיף שתצאי מן החצר, תמצאי לך שיח ותעשי את צרכייך מאחוריו. זה בודאי עדיף על השירותים האלה".
מריה עשתה כעצת אמה. היא טיפסה על סלע סמוך שהיה מכוסה בשיח ירוק צפוף עלים. היא כרעה, הרימה את חצאיתה והפשילה את תחתוניה. במצב זה שמעה לפתע, מאחוריה, נביחה עזה של כלב. אחוזת בהלה ניסתה להתרחק אך מעדה על הסלע. היא הרגישה שהיא עומדת ליפול אפיים ארצה. כדי לגונן על בטנה השלוחה קדימה, בלמה מריה את הנפילה בשתי ידיה ובברכיה. הידיים נשרטו שריטות עמוקות והחלו לזוב דם. מריה חשה סחרחורת עזה. היא עצמה את עיניה, נשמה מספר נשימות עמוקות ורק כעבור דקות ארוכות החלה להתאושש.
אט, אט התרוממה, סדרה את בגדיה ובדקה אם הכלב נמצא עדיין בסביבה. לרווחתה ראתה אותו מדלג על גבעה סמוכה. היה זה כלב שחור וגדול. בזהירות רבה חזרה מריה אל אמה שחכתה לה בחצר המנזר.
אנה הייתה חיוורת ומבוהלת "מה קרה לך? מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן?" קראה מיד כשראתה את בתה.
מריה הראתה לה את שתי ידיה הפצועות וגוללה בפניה את סיפור המעשה. כל אותה עת ליטפה את בטנה הבולטת.
אנה ספקה כפיה והנידה ראשה בכעס ובחמלה. גם היא ידעה עד מה חשוב ההריון לבתה.
"צריך לגזור חתיכה מפרוותו של הכלב ולשרוף אותה כדי לבטל את השפעתו על התינוק שלך" אמרה אנה.
"לא, אימא" ענתה מריה המבוהלת, "זה כלב ענק וחזק, אין לנו שום דרך לתפוס אותו"
"אם כך, בואי נכנס לכנסייה ונתפלל שלא יקרה דבר לתינוק שלך" דחקה אנה בבתה.
השתיים נכנסו לתפילה קצרה ולאחריה מיהרו לשוב הביתה. בדרך לא שוחחו ביניהן. כל אחת שמרה את מחשבותיה לעצמה. בבית נכנסה מריה לאמבטיה חמימה ורחצה היטב את גופה. אחר כך שכבה במיטתה ואף את הארוחה הקלה שהכינה לה אמה אכלה במיטה.
כל ניסיונותיה לחוש בתנועות העובר שבבטנה עלו בתוהו. ככל שחלף הזמן והיא לא הרגישה בשום תנועה, גברה חרדתה. בלי הרף לטפה את בטנה ומלמלה תפילה חרישית. גם אמה הייתה מודאגת אך השתדלה להקרין ביטחון למען בתה.
אחר הצהרים עלתה על הרכבת כדי לשוב לדירתה שבעיר. בלבה החליטה שאם עד הבוקר לא תחוש בתנועות, תיגש לבית החולים להיבדק. לבעלה לא התקשרה ולא סיפרה דבר מחשש שיגער בה על שבמצבה הרגיש טיפסה אל ראש המנזר. לא אחת הפגין תרעומת על ההתקרבות הרבה שלה לדת והיא לא רצתה לעורר את כעסו.

הרכבת הייתה עמוסה. לידה ישבה אישה שמנה שבקושי הצליחה להידחק למושב. אגלי זיעה בצבצו על פניה והיא השתמשה בעיתון כמניפה להשיב מעט רוח על עצמה. ממול ישב זוג עם תינוק שהרבה לבכות. בהביטה בתינוק הצרחן חשה לפתע מריה תנועה קלה שבקלות, מעין גל קטן בבטנה. היא מיהרה להניח את כף ידה על הבטן וחיוך גדול זרח על פניה.
"הוא זז! הוא זז!" קראה בקול. התנועות היו חלשות אך אי אפשר היה לטעות בהן.
האם הצעירה שממולה הצליחה להרגיע את תינוקה בעזרת בקבוק חלב שדחפה לפיו וחייכה אל מריה. "פעם ראשונה שאת מרגישה?" גילתה התעניינות.
"לא, אבל נפלתי ואחרי זה לא הרגשתי אותו כמה שעות והייתי מאוד מודאגת", השיבה מריה באנחת רווחה.
"אה, אין לך מה לדאוג, הרחם של אימא הוא המקום הבטוח ביותר לתינוק" אמרה לה האישה ממרומי ניסיונה בן החודשיים.


 
תמונה ראשית: David Roseborough

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל