מגפת המילה הכתובה

היא ישבה מכווצת בכיסא המרואיין שלה. מאפרת הכוכבים לא הצליחה למחוק ולהסתיר את העיגולים השחורים שמתחת לעיניים ואת הצער ששקע כבר מזמן בנקבוביות העור. המראיין היה הכי עדין שאפשר, שואל שאלות ומתנצל. היא ענתה בכנות, מחניקה את בועות הכעס והתסכול. הבן שלה מת סתם. סתם בגלל כלום. סתם בגלל שכמה חברים מהכיתה שלו חשבו שזה כיף לכתוב לו לעיני כל כמה הוא כלום ואפס

ישבתי מול המסך והלב מתפוצץ. נזכרתי איך לפני כמה שנים הקטנה רצתה להיפרד מהחבר שלה, זה שהיה אצלנו בן בית וקיבל יחס חם ואוהב. כדי להמחיש כמה קשה עליו הפרדה הוא בחר לשתול על דף הפייסבוק שלה שפע של ברכות חמות ומחמאות אין קץ. הדמעות זלגו שלושה שבועות ברצף. חצי כנרת אפשר היה למלא באותו הקיץ. ישבנו יחד, היא מנגבת את הדמעות ואני מתפוצצת מכעס ומחוסר אונים מול הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להכפיש ולהעליב לעיני כל. רק שיחת טלפון עצבנית במיוחד שקיימתי ללא ידיעתה של הקטנה הצליחה לעצור את זרם הסטטוסים, שכל מטרתם הייתה לשמש ככדור הרגעה לאגו החבול שלו. זה לא היה המקרה היחיד. למזלי הקטנה די שקופה והיא נטולת כל יכולת לדחות סיפוקים. כולל הסיפוק שמעניקה התייפחות הגונה. כך יכולתי תמיד לדעת מי פוגע בה ומיד לשלוף את האני העצבני שלי ולצאת לקרב. אבל יש גם מקרים אחרים. כאלה שמסתיימים באסון. כאלה שנגמרים בחיים שנגמרים סתם. כאלה שמפוררים משפחות ומרסקים לבבות. בכל פעם שמדווחים בחדשות על מקרה כזה, הלב נשבר. כי אפשר לעצור את זה. יש דרך.

יש אין סוף דוגמאות להתעללות באמצעות המילה הכתובה. אצלנו המבוגרים כשמישהו כותב לך שאתה כלום ו/או אפס, אתה מקסימום מתעצבן ומקליד ממש בכוח על המקלדת וכותב לו שהוא בעצמו כלום ואפס. אחר כך אתה מכין קפה שחור עם המון סוכר ונרגע בין ביס לביס מעוגת הגבינה. לילדים (במקרה הזה, עד גיל 20) אין מנגנון השמדה עצמית למטען של עלבון. המילים חודרות דרך מעטה ההגנה הדקיק שלהם, ממיסות כל חלקה טובה של בטחון וערך עצמי. מפשיטות אותם מעורם וחושפות את חולשותיהם ערום ועריה בכיכר העיר. הם מסתגרים ומתביישים. משקיעים ים של אנרגיה כדי שההורים לא ידעו. פוחדים שאם ההורים יגלו הם יעשו את מה שאני עשיתי וילכו להרביץ לכולם... אז הם מוכנים הכל, רק שלא יהיו עוד בושות.

"אם שותים לא נוהגים".
כשהגדול היה בשנתו האחרונה בתיכון ורישיון הנהיגה צלצל חדש ונוצץ בכיס המכנסיים שלו, הקמפיין הזה עלה לאוויר. לא עברו חמש דקות בלי התשדיר הזה. ברדיו, בטלויזיה, בשלטי החוצות. היו מרצים שהגיעו לבית הספר. הייתה שטיפת מוח קולקטיבית וזה עבד. אני זוכרת את השיח שהתנהל בין החבר'ה לפני שהם יצאו לבלות. היה נהג תורן שביכה על מר גורלו, אבל היה נהג צלול וזה כל מה שצריך. גם אם תמיד יהיה מי שיתעלם ויעשה דווקא לעולם לא נדע כמה חיים ניצלו בזכות שטיפת המוח הזו. אז כמה מסובך יהיה לפתוח בקמפיין של הסברה "אם כותבים לא מעליבים" או משהו מתוחכם אחר. כמה יעלה סרט הסברה של חמש עד שבע דקות שירוץ כמו וירוס גאה ברשת? כמה יעלה להכשיר נבחרת של מרצים, אנשים מתחום הכתיבה? אני בטוחה שנבחרת של עיתונאים שאין כל צורך להשקיע בהכשרה שלהם תעשה את זה גם בהתנדבות.

הקטנה שלי כבר גדולה והגדול כבר מספיק גדול בשביל להתעלם. איך שרדתי את השנים האלה אני באמת לא יודעת.
אני חושבת על כל הילדים שחיים בחרדת פייסבוק, על ההורים שצריכים ללהט בין עבודה, בית ואיכות חיים נשחקת. אני חושבת על הרגע שבו ילד או ילדה מתים סתם. סתם כי הכאב היה גדול מנשוא.
מתים סתם, כי באמת שאפשר לעשות משהו.
 
 

תמונה ראשית: Andy


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל