הזדקנות בכבוד - דיור מוגן כן או לא?

אצל ציבור הקשישים, וגם אצל חלק מילדיהם רווחת הדעה כי מעבר לדיור מוגן, מושג מכובס ל"בית אבות" או כפי שנקרא בתחילת ימיה של המדינה, "בית זקנים", הוא פתרון ראוי בישורת האחרונה של בני הגיל המבוגר. ממחקרים עולה כי להתנהלות של בני הגיל השלישי בתוך הקהילה המוכרת משמעות עדיפה על פני המעבר לדיור המוגן ויהיה יוקרתי ככל שיהיה.

מי מאתנו לא חושב לעצמו עד כמה זה כיף להיות בחופשה תמידית ולחיות בבית מלון המספק את כל השירותים והצרכים להם אנו זקוקים? זו התדמית שמנסים יחצני רשתות הדיור המוגן לשווק ללקוחות פוטנציאלים בני הגיל השלישי.
במחקרים שנעשו לאחרונה עולה כי לא לכל קשיש המעבר לדיור מוגן הוא פתרון אידיאלי. ההיבט הכספי הוא גורם המשמעותי ביותר. מצבו הבריאותי של הקשיש הוא גורם בעל משקל נוסף שיש לקחת בחשבון.
בארץ יש קרוב ל-200 גופים של דיור מוגן.פרטיים וציבוריים. אחוז השוהים בהם הוא פחות מ-10 אחוזים מאוכלוסיית הגיל השלישי במדינה.
בסקר שנערך על ידי אחת העמותות המתמחות בסיעוד בגיל המבוגר נמצא כי רוב המבוגרים מעדיפים להישאר בבית ובסביבה המוכרת. 80 אחוזים מבני ה-65 ומעלה בישראל שהשתתפו בסקר, מעדיפים - לפי תשובותיהם להישאר בביתם. נתון מפתיע הוא ששיעור המעדיפים את הבית עולה ככל שעולה הגיל.


קלרה קמנסקי (90) לא שוקלת ולא שקלה בעבר, מעבר לסוג של דיור מוגן, למרות שחלק מחברותיה כן העתיקו את מגוריהם לשם. היא מאוהבת בביתה בו היא גרה בחולון מזה 60 שנה. קמנסקי, ניצולת שואה, ילידת צ'כיה, עלתה ארצה שנה לאחר קום המדינה, וחוותה קשיי קליטה כפי שקרוב לודאי חווים העולים מברית המועצות ומאתיופיה. "לא בחלנו בשום עבודה על מנת להתפרנס. אני עסקתי בתפירה ובעלי ישראל ז"ל, שימש כשומר באתרי בניה של שיכונים. מעולם לא התלוננו על קושי כל שהוא. היה לנו טוב והסתפקנו במועט. לא היינו מפונקים". ישראל, גמלאי "אגד", נפטר לפני 8 שנים. "אמנם נשארתי לבד, אך אני מוקפת בבנותיי ובנכדיי הגרים בסמיכות אלי. לא הרגשתי ואיני מרגישה בדידות. תקופה ארוכה אחד מנכדיי היה פה כבן בית עד אשר התחתן ונולד לו בן".
יומה של קמנסקי גדוש. "איני מזניחה את עצמי, ויש לי למה לקום בבוקר. אני עסוקה במטבח בבישולים ובאפייה שמעבר לצורך של הכנת האוכל, משמשים עבורי תחביב, ממנו נהנים נכדיי. אני צופה בחדשות ערוץ 2 ואוהבת לצפות באופרות המשודרות בערוץ המוסיקה". עד לאחרונה משחקי קלפים שבועיים היו בסדר יומה של קמנסקי, אך עם הזמן הידלדלה הקבוצה. היא נפגשת בביתה עם שני חברים, האחד בן 97 והאחר 'ינוקא' בן 76, ומנהלים שיחות ודיונים ברומו של עולם העומדים על הפרק.
קמנסקי מפרטת את הסיבות שבעטיין אינה ששה לעזוב את ביתה. "כניסה לדיור מוגן דורש כספים אדירים. לך תדע לכמה זמן הם יספיקו. בנוסף, הדיור המוגן אינו פותר את בעיית הבדידות כפי שהרבה חושבים. בדיור המוגן, גם כשאתה לא לבד - אתה לבד. לאחר שסגרת את דלת חדרך בקומפלקס האדיר הזה, אתה בהחלט לבד. לטעמי זה מקום של זקנים, בו מלאך המוות מסתובב בקרבו חופשי. כל בוקר קמים הדיירים ורואים מודעה שעוד מישהו 'נילקח' מהמקום. לא הייתי רוצה לחיות עם כל הלוקסוס במקום שכזה המזכיר לך כי גם קצך קרב". קמנסקי אינה חוששת מהמוות. מה שמטריד אותה זו הדרך שהדבר יקרה.

 

 

אילנה שחם (60), בתה של קמנסקי מייחלת שתירש את החיוניות של אמה כשהיא תגיע לגיל הגמלאות. "אני בהחלט מסכימה עם גישתה של אמי שאינה ששה לעבור לדיור מוגן. היא נמצאת בסביבה טובה ומוכרת. אינה סובלת מבדידות וטוב לה במצבה העכשווי. אילו הסיטואציה הייתה אחרת, וכוונתי שנושא הבדידות היה גורם דומיננטי הייתי מנסה לשכנעה לעבור לדיור מוגן".
ד"ר רפאל בשן, רופא גריאטרי , כותב בספרו "יש זיקנה אחרת" כי "עם הגיל מתרבים הסיכויים לחוש בדידות כשקרובי משפחה וידידים הולכים לעולמם. קשרים חברתיים משפיעים מאד על בריאותם של קשישים...מועדוני קשישים ומרכזי יום מאפשרים להכיר אנשים ולמצוא ידידים חדשים. רבים עוברים לגור בדיור מוגן או בבתי אבות בשל הצורך בחברה, אבל אין בכך ערובה לפתרון בעיית הבדידות".
 
בת שבע ברון (90) היא "ג'דעית" מהסוג הלא מצוי. בעשר השנים האחרונות מאז שיצאה לגמלאות בגיל 79 היא משוטטת ברחבי העולם ואינה חוששת להתנסות בחוויות אתגריות ויוצאות דופן כמו להחזיק בזרועותיה תנין או לגלוש באומגה לאורך 7 ק"מ.
לברון יש סיפור חיים מרתק שחלקו עדין לא מותר לפרסום. היא עלתה עם משפחתה מפולין לפלסטינה בהיותה בת 10. היא למדה בבית ספר למסחר, ועבדה לאחר מכן בחברת הנוטרים-כוחות של שוטרים יהודים בארץ ישראל. בהגנה הייתה אחראית לגיוס מתנדבים והשבעתם. אחת מחברותיה הכירה לה את משה שהיה חבר בארגון ש"י (שירות ידיעות ממנו קמו אמ"ן, השב"כ והמוסד) והם נישאו. בתחילת דרכם המשותפת חלקו הזוג ברון דירה עם יגאל אלון מפקד הפלמ"ח.
ברון התאלמנה לפני יותר משלושים שנה כשהייתה בת 58. "מעולם לא חשבתי להינשא בשנית. כילדה הייתי מאד מפונקת ומשה בעלי ז"ל המשיך לפנק אותי במשך כל שנות נישואינו. אני לא מאמינה שיכולתי למצוא מי שהוא שיוכל להמשיך ולפנק אותי כמוהו".
מותו של משה היה אירוע טראומתי עבורה. "חשבתי שאפסיק לחיות. הייתי בטוחה 'שאצטרף' אליו תוך שנה".
ברון אינה נשארת לבד. ביתה צמוד לביתם של בנה וכלתה.
בשנות השבעים לחייה, ברון הייתה מוכנה נפשית למעבר לדיור מוגן. הסיבה הייתה כי לא רצתה להיות לנטל על ילדיה. מה שמנע ממנה את המהלך היה הנושא הכספי. "היום" אומרת ברון ממרום גילה המופלג: "גם אם הנושא הכספי היה נפתר,לא הייתי עוברת לדיור מוגן. טוב לי במצבי. אני עסוקה ולא חסר לי דבר".
סדר יומה של ברון מתחיל השכם בבוקר בבריכה השכונתית. היא רשומה לחוגי ברידג' וידיעת הארץ. במסגרת החוג נערך פעם בחודש טיול באתרים הנלמדים בפורום ההרצאות. היא מנוייה בתיאטרון בית לסין וההצגה האחרונה אותה ראתה הייתה "מדליה להארי". היא יוצאת לחו"ל בין 3-4 פעמים בשנה במסגרת קבוצות מאורגנות.
ברון גולשת באינטרנט, יש לה כתובת מייל וחוג חברים נרחב ב"פייסבוק". "אני משחקת נגד כל העולם ברידג' בזמן אמת, והדבר גורם לי הנאה מרובה". עצימת העיניים לתמיד אינה מטרידה את ברון."כשיגיע תורי, אני מקווה שזה יהיה תוך כדי שינה, בה לא אפקח את עיני יותר. שוחחתי על כך עם בתי ואמרתי לה 'אל תצטערו ואל תתאבלו עלי. תהיו מבסוטים".
 

יהודית שגב (78) דיירת דיור מוגן בתל אביב, מזה 7 שנים, אינה מסכימה עם התזה כי "דיור מוגן" מעצים את הבדידות ומגביר את תחושת התסכול שבזיקנה. "ההיפך הוא הנכון. אילו הייתי בדיעבד צריכה לקבל החלטה למעבר לדיור מוגן לא הייתי משנה את החלטתי. זה אחד המהלכים המוצלחים שעשיתי בחיי. אני בהחלט מסכימה כי ההיבט הכספי הגבוה שנדרש למעבר לדיור מוגן הוא משמעותי".
שגב, גרושה מזה שנים, עבדה בארגונים גדולים במשרות בכירות ומצבה הכלכלי איתן. השיקולים שהניעו אותה למהלך ששינה באופן ניכר את חייה הוא אי הרצון להישאר לבד, ולהיות קרובה למרכזי התרבות והבידור של העיר הגדולה. "אני צרכנית תרבות כפייתית. הנהיגה מהפריפריה למרכז, והשיבה הביתה בשעות המאוחרות של הערב התישו אותי. מעבר לצרכים 'הרוחניים' שהדיור מוגן מספק, היום אני נמצאת במרכז ההוויה התרבותית, וכל זאת במהלך של דקות הליכה או נסיעה קצרה בשאטל שהדיור המוגן מספק". שגב ממשיכה בעיסוקיה ובתחביביה קודם כניסתה לדיור המוגן כגון השתייכות לקבוצת שירה, התנדבויות, פגישות משפחתיות וחברותיות, למרות חיי קהילה עשירים אותם מספק הדיור המוגן.
לדבריה של שגב הדיור המוגן מאפשר היכרויות וחברויות עם מרקם בלתי נדלה של אנשים בני אותו מעמד וצרכים משותפים. מעלה נוספת שהדיור מוגן מספק ואותה מדגישה שגב הוא הביטחון הרפואי. "הדיור המוגן מספק שירותי רפואה 24 שעות, כולל הסעות וליווי למי שנזקק לכך למרכזים רפואיים ייחודים. זה יתרון אדיר למי שקרוביו אינם נמצאים בקרבת הקשיש".
 

 

ד"ר אביבה קפלן, אנתרופולוגית, המתמחה בייזום וניהול פרויקטים לגיל השלישי כותבת בספר "הפוליטיקה של הזיקנה" תחת הכותרת "פרדוקסים קיומיים במרכזי מגורים עכשווים של זיקנה" כי "הפרסום הרווח בכלי התקשורת ההמוניים בנושא הדיור המוגן והאינטרסים הכלכליים המניעים את התופעה, יוצרים דימוי של חיים מלאי פעילות המתרחשים במקומות מגורים אופנתיים אליהם מתאווה כל זקן להגיע. אולם, רק אלו שההכנסה החודשית הגבוהה מצויה בידם מצליחים לגעת בחלום-להתגורר באותו 'אואזיס' הנמכר להם". ד"ר קפלן ערכה מעקב ממושך אחר המתגוררים בדיור המוגן הפרטי וגילתה כי בקרב הזוגות מבין הדיירים קיימת שביעות רצון, אך "מאידך,דבריהם של הדיירים לא בן זוג, מלמדים על קיומן של תחושות בדידות וחרדה, המודגשים ביתר שאת במקום מגורים זה".
מסתבר כי הפנטסיה הרווחת שלהתגורר בדיור מוגן הוא אכן פתרון הנכון לבני הגיל השלישי, צריכה להיבחן באופן פרטני וכנראה אינה מתאימה לכל אחד. יש חששות מהבלתי מוכר וידוע. יש פחד כי ההבטחות המפתות טרם הכניסה לדיור המוגן לא יתממשו, והקשיש יעמוד בפני שוקת שבורה. לא לכל אחד מתאים הכורח להסתפק בדירה קטנה יותר כפי שהייתה לו בעבר ולנהל מערכת יחסים מאולצת עם אותם אנשים במשך כל שעות היממה. יש לבחון את התאמתו המנטאלית של הקשיש לשינוי הדרסטי שעלול דווקא לזרז את קצו.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל