ברכת יעקב לבניו בפרשת השבוע "ויחי"

במרכז פרשת ויחי נמצאות הברכות שמברך יעקב את צאצאיו - תחילה את אפרים ומנשה (מח:א-כ) ואחר כך את שאר בניו (מט:א-כו), ומיד אחר כך מופיעים מותו וקבורתו של יעקב. ניתן לראות את ברכות יעקב כמעין אפילוג המסכם את עברה של משפחתו וגם צופה קדימה על עתידם של בניו ושל השבטים בכלל. להלן סודות ורמזים משמות הבנים ומפסוקי הברכות.

סוד השם "ראובן ומעשה בלהה

המקרא מספר כי ראובן שכב עם בלהה, פילגש אביו: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת-בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (בראשית, ל"ה, כ"ב). על מעשה זה מתבטא יעקב בברכו אותו לפני מותו: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה" (בראשית, מ"ט, ד).
רְאוּבֵן במילוי: ריש, אלף ואו בית נון (1157 עה"ת)
יעקב בברכתו מציין: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, (898 ע"ה)
היתרה היא 259 = ראובן
כמצוות הכתוב: "וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח". (ויקרא, כא,יג) (898 ע"ה) ולא "עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" כמתואר לעיל במעשה בלהה.
 

ברכת יעקב לשִׁמְעוֹן וְלֵוִי- בצל פרשת "אונס דינה אחותם"

פרשת אונס דינה מתוארת בספר בראשית, פרק ל"ד. ראשיתה מתוארת בארבעה פסוקים:
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה."
כששמע יעקב על האונס, שתק. תגובתם המיידית של בניו הייתה שונה: "וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה". חמור ושכם פנו אל בני יעקב ובקשו את דינה לאישה לשכם, תוך שהם מבטיחים גמול על ההיענות לבקשתם: "וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה."
בני יעקב הערימו על שכם, על אביו ועל אנשי העיר והחלישו אותם על ידי כך שגרמו להם למול את עצמם. בהיותם כואבים טבחו בהם שמעון ולוי, בזזו את העיר ולקחו את דינה אחותם. על מעשה זה הגיב יעקב לא בהסתייגות מוסרית אלא בהצבעה על משגה טקטי: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". שמעון ולוי הגיבו על דבריו אלה, במילים שמצדיקות את המעשה: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!"
יעקב זכר את מעשיהם לפני מותו וכשבירך את בניו לא הסתיר את כעסו משמעון ולוי אמר:"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל." (בראשית מט, ה-ז)

רמזים למעשה שמעון ןלוי מפסוקים מקבילים בתנ"ך
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (בראשית, מט,ה) (מניין 1460).
וְנָדִיב, נְדִיבוֹת יָעָץ; וְהוּא, עַל-נְדִיבוֹת יָקוּם. (ישעיהו, לב,ח) (מניין 1460).
אַךְ אִישׁ אַל-יָרֵב, וְאַל-יוֹכַח אִישׁ; וְעַמְּךָ, כִּמְרִיבֵי כֹהֵן.(הושע, ד,ד) (מניין 1460).
הֵן אֶצְעַק חָמָס, וְלֹא אֵעָנֶה; אֲשַׁוַּע, וְאֵין מִשְׁפָּט. (איוב, יט,ז) (מניין 1460).
בִּקֶּשׁ-לֵץ חָכְמָה וָאָיִן; וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל. (משלי, יד,ו) (מניין 1460).
 

ייעודם של זבולון ויששכר בברכת יעקב

יעקב מתאר את עיסוקו של זרע זבולון התואם את מקום נחלתו. הוא ישב על שפת הים ועסק במסחר. רש"י מעיר שזבולון היה דואג לכלכלת בני יששכר שהיו יושבים ולומדים תורה כפי שמעיד משה בברכתו, נראה שמשום כך הקדים הכתוב את זבולון ליששכר אף שיששכר היה גדול ממנו. ברמז מהפסוקים:
זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן; וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן. (2198)
על יששכר: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה; וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד. (2016 ע"ה)
יתרת הפסוקים 182 כמניין "יעקב" שקבע את ייעודם.
 

לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה בברכת דן

בפרק מ"ט טז-יח: דָּן, יָדִין עַמּוֹ--כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה.
על הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה" רבו בו הפירושים, דבר המעיד על קושי. בעיקר בשילובו באמצע הברכות, בסוף ברכת דן , והדבר מעיד כי יש עניין מיוחד לשבט זה הקשור לישועת ה'.
להלן מספר פרושים לעניין:
א.רש"י: נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו וסופו לומר (שופטים טז) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם:
ב. עקדת יצחק: ולפי שהישועה שהמיתה בצידה אינה ישועה, חזר הדיבור נוכח פני ה' ואמר: לישועתך קיויתי ה'.
רש"י מבין שפסוק זה הוא בקשתו של שמשון, המבקש את תשועת ה', בעוד שעקידת יצחק מבין שזו תפילה של יעקב אבינו, שרוצה שתשועות ה' לישראל לא תהינה במתכונת זו (שהמושיע מת). גם הרמב"ן מקשר את הפסוק לשמשון:
ג. הרמב"ן: לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב יח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט. והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר: לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים:
התייחסות תקיפה לפרוש לרש"י (מבלי להזכירו בשמו) נמצא בפרוש נכדו הרשב"ם, התוקף בחריפות את פרוש סבו (פסוק טז).
ד. רשב"ם: המפרש על שמשון לא ידע בעומק פשוטו של מקרא כלל. וכי יעקב בא להתנבאות על אדם שנפל ביד פלשתים וינקרו את עיניו ומת עם פלשתים בענין רע? חלילה חלילה. אך על שבטו של דן נתנבא שהוא מאסף לכל המחנות...
אמנם ישנם פרשנים בודדים המקשרים את הפסוק לשבט גד שהרי לאחר פסוק זה מופיעה ברכת גד- למשל, שד"ל: כשבא לברך את גד...כי גד עניינו מזל טוב...אך נמלך מיד מעצתו וראה כי בה' לבדו ראוי לבטוח ולא במזלות ובצבא השמים.
ה. בתוספות: כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אף על פי שזה גיבור נוצח אין נכון להתהולל בגבורתו, וכן מצאנו בשעה שהתהלל אמר: בלחי החמור הכיתי אלף איש, מיד- ויצמא מאד, עד שהודה ואמר: ה ' אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת- שהודה שאין הגבורה רק מה' לבדו.
לאור המחלוקת בין פרשני המקרא, מצאתי ברמז כי הפסוק: "לִישׁוּעָתְךָ, קִוִּיתִי יְהוָה"
בגימטריה במספר מעוגל, שאינו מביא בחשבון את האפסים בעשרות ובמאות, עולה המניין
56 = דן (עה"א). לפיכך אני נוטה לקבל את הפרשנות המייחסת את הפסוק התמוה ל-דן.
 

הרמזים למתן "הבכורה", "הכהונה" ו"המלכות"

ראובן בכרי אתה... יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר (מח,ג-ד)
ראובן ראוי היה ל"בכורה" – "בכרי אתה", ל"כהונה" – "יתר שאת" (לשון נשיאת כפים), ל"מלכות" – "ויתר עז" (ויתן עז למלכו).
אומר המדרש (בר' רבה צ"ח,ה') "הבכורה הייתה שלך, והכהונה הייתה שלך, והמלכות הייתה שלך ועכשיו שחטאת ("אז חללת יצועי" וגו') נתנה הבכורה ליוסף, הכהונה ללוי והמלכות ליהודה". "פחז כמים אל תותר" אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך (רש"י).
ר"ל, שמעצם היותו בכור היה זכאי לשלושת היתרונות (בכורה-מלכות-כהונה).
ולענ"ד ברמז מהכתוב שהוא לא יזכה בג' היתרונות, לאמור
"ראובן בכרי אתה" בגימ' 897 כמניין
"לא בכרה לא כהנה לא מלכות" = 897 (ע"ה)
ונשאלת השאלה אם ניטלה הבכורה מראובן, טבעי והגיוני להעבירה ל"שמעון" הבא אחריו, אלא ללמדנו יסוד חשוב של מידה כנגד מידה, חטאו של ראובן היה בפגם הברית, כפי שדרשו רבותינו "פחז" ר"ת "פחזת חטאת זנית" (שבת נ"ה,ב), הרי שהשכר יינתן למי שנשמר מפגם הברית, ליוסף, בשעה שתבעתו אשת פוטיפר.
וליהודה במעשה תמר שהודה ואמר "צדקה ממני", שבזה קידש שם שמים בפרהסיא (סוטה י,ב) ובהודאתו זו תיקן פגם הברית. ושם אומרת הגמרא, א"ר חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה (תהלים פ"א).
"עדות ביהוסף", יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה (שם,שם).
ועל דרך הרמז בס"ד,
"יוסף" במלוי (יוד וו סמך פא) גימ' 233 כמניין גימ' "בכורה" לרמוז כי לו ה"בכורה".
"יהודה" במלוי (יוד הה ויו דלת הה) גימ' 496, כמניין גימ' "מלכות" לרמוז כי לו ה"מלכות".
יתר על כן, שמות בני יעקב מרמזים על מתן המלכות ליהודה באופן הבא:
שמות הבנים: "ראובן", "שמעון", "לוי", "יהודה", "דן", "נפתלי" "גד", "אשר", "יששכר", "זבולון", "יוסף", "בנימין" (מניינם-3182)
הרמז למתן המלכות ליהודה מסתתרת בברכת יעקב ליהודה בבראשית מ"ט פסוקים ח-ט:
יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; (מניין הפסוקים 3182 ע"ה)
לגבי לוי מצינו שהכהונה ממנו ברמז -"מלוי" גימ' "כהונה" גימ' "אלקים": לרמוז כי מאת ה' נתנה "הכהונה" ל"אהרן", שהוא מזרעו של לוי.
ג' דורות מלוי לאהרן (קהת, עמרם, אהרן). "אהרן" גימ' 259 (כולל ג' דורות) שהוא גימ' "כהונה" במלוי (כף הי ויו נון הי) - 259 (ע"ה) שהוא גימ' "לוי" (פשוט, מלוי ורבוע) (לוי: למד ואו יוד; ל.לו.לוי) בגימ' 259, לרמוז כי מהשתלשלות לוי, אהרן וכהונה.
דבר אחר: בחלוקת הנחלות לשבטי ישראל מציע יהושוע (פרק יח, ה): וְהִתְחַלְּקוּ אֹתָהּ, לְשִׁבְעָה חֲלָקִים יְהוּדָה יַעֲמֹד עַל-גְּבוּלוֹ, מִנֶּגֶב, וּבֵית יוֹסֵף יַעַמְדוּ עַל-גְּבוּלָם, מִצָּפוֹן. (גימטריה 3103).
כמניין הכתוב בברכת יעקב ליוסף בפרשת ויחי (בראשית, מט,כב): "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר (גימטריה 3103)
שבת שלום
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל