המעבר לדיור מוגן - הבדותות והאמת

לאחרונה מתפרסמות ידיעות וכתבות בנושא החשוב של המעבר לדיור מוגן. רובן לוקות האי ידיעה או באי דיוקים. מצאתי לנכון לשים את הדברים במקומם, כמומחה ותיק בתחום.

א. המעבר לדיור מוגן – דילמות, חרדות, תקוות וחלומות

המעבר מהבית לבית אבות או דיור מוגן, הוא אחת החוויות היותר מורכבות לבני הגיל המבוגר.
כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדווה יתרה או בהתלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות המובילות אל ההחלטה, או שמציבים אותה כ"ברירת מחדל".
ניכר שוני מהותי באופן ראיית הנושא ע"י בני הגיל המבוגר המועמדים לעזוב את ביתם, ואופן ההתייחסות של הבנות והבנים, בני הדור השני.
המבוגרים נוטים לראות זאת כהודאה בעובדה שאכן הגיעו לתחנה כמעט אחרונה של חייהם, ובכל מקרה במתן פומבי לעובדה "גורלית" זו.
נוסף לכך עזיבת הבית אינה מצטיירת בעיניהם כמהלך טכני. כמעט ההיפך הוא הנכון. הבית מסמל בעיניהם חיים שלמים שהתנהלו בין כתליו, וחלקם בילו בו עשרות שנות חיים.
אוצר בלום ויקר של זיכרונות אגור בחללים שבין קירות הבית, זיכרונות של קולות, מראות, ריחות, אירועים.
כאן התנהלו חיי המין והאהבה שלהם, כאן נולדו ילדיהם, כאן שמחו ורבו, כאן חינכו והטיפו מוסר, כאן היו בשעתו אוטוריטה שאין עליה עוררין.

הם סוקרים בנוסטלגיה את הבית ושומעים את מחיאות הכפיים לבן הבכור שהחל לפתע ללכת, את אורותיהם של נרות החנוכה ואת ריח הסופגניות, את החרדה לבריאותה של הבת שמחלתה לוותה בחום גבוה, ואת ארון הבגדים המאכלס סיפורי מסיבות ונסיעות, נשפים וחתונות, חופשות קיץ ומטריות ישנות.
האם כל אלה יחלפו עתה ללא שוב? האם נגזר עליהם להתנתק בבת-אחת מכל מה שמסמל את חייהם עד כה?
ממה להיפרד? מה חייבים להשאיר מאחור? מה אפשר וצריך לקחת? מה עושים עם מה שאי אפשר לקחת? האם זורקים? למי נותנים? מי יהיה מוכן לקחת?
והתמונות-מה יהא עליהן? אלבומים ישנים עמוסי הררי תצלומים, מעטפות חומות ישנות שכרסן שמנה משפע התמונות שבתוכן. למי יש כוח נפשי וסבלנות לשבת ולמיין את כל אלה?

ושם במקום החדש והלא מוכר, שאמור להחליף את "הבית" מי יודע איך ארגיש? האם אשתלב חברתית? האם אוכל לתכנן את חיי כרצוני?
הבנים והבנות, הנכדות והנכדים, האם יוסיפו לבוא ולבקר אותי באותה תדירות? ואולי יחושו שאין צורך יותר בנוכחותם וישאירו אותי לנפשי?
איך אוכל לארח אותם כפי שאהבתי? איך אוכל להכין למענם את המאכלים שכה אהבו? והעוגות והעוגיות של סבתא, גם עליהן נגזר להיעלם?…

הדור השני רואה את הנושא באור מציאותי ומפוכח יותר. ההיבט הרגשי אמנם אינו זר לו, אך משקלו קטן בהרבה מאשר אצל המבוגרים.
כאן משפיעים יותר שיקולים ענייניים כגון מידת העצמאות של ההורה, מצב בריאותו, האפשרות להפחית במקצת את נטל הטיפול בו, ההשגחה הרפואית המובטחת לו, הפגת הבדידות שכה מעיקה עליו, האפשרות שישתלב בפעולות העשרה, בידור, פיתוח תחביב כלשהוא, אולי אפילו מסגרת התנדבותית שתמלא את חייו בתוכן חדש.
ומעל לכל אלה שאלת השאלות: לאן הולכים? איך בוחרים? עם מי מתייעצים? ממי רצוי ואפשר לקבל המלצות? האם הן אמינות? ומה שטוב לפלוני, האם הוא מתאים גם לאמי או לאבי?

ההיבט הכספי מהווה אף הוא גורם מכריע בסוגיה. כמה כסף דרוש כדי לממש את הרעיון? האם ההוצאה מוצדקת? איך תושפע רמת חייו של ההורה? למשך כמה זמן יספיק הכסף העומד לרשותו? מהן ההשלכות של הרכוש הכולל ומהן המשמעויות לגבי הירושה?
איך מונעים מההורה את התחושה שכאילו "רוצים להפטר" ממנו? איך להמשיך ולשמור על הקשר אתו ולעטוף אותו בכל החום והאהבה של המשפחה?

אכן שאלות כבדות, מעיקות, מסובכות, כמעט הרות גורל ובכל זאת מחייבות הכרעה, ולעיתים הכרעה מהירה. לעיתים נוצרים חילוקי דעות בין ההורה ובני הדור השני, ואז כיצד נוהגים? האם כופים עליו את ההחלטה, או שיש דרך לשכנע אותו שהדבר באמת לטובתו?
דומה שאין תשובות קלות ואין שני מקרים דומים.

למרות זאת קיימת מסגרת עקרונית של שיקולים ואמות מידה, שעל פיה ניתן לקבל החלטה שתהיה המתאימה ביותר לנתונים של המתלבטים. הדיור המוגן הוא בכל זאת אופציה מושכת.

ב. הדיור המוגן - חירות מחרדות בגיל המבוגר

אך טבעי הוא שהכניסה לגיל המבוגר מלווה בשורה של חרדות מפני תופעות שונות המיוחסות לשלב המאוחר של חיינו.

חלק מהחרדות הללו אכן מוצדקות, בעיקר כשמדובר בתהליכים שאין לנו שליטה עליהם. אולם, ההתפתחויות האחרונות בחקר הזיקנה מעלות תקוות חדשות ומביאות לא מעט אופטימיות לגבי האפשרות ליצור חירויות שונות שיקנו לאדם המבוגר יכולת להשתחרר מן החרדות המסורתיות.

המעניין במחקרים החדשים היא ההכרה בעובדה שהאדם יכול לקבוע במידה רבה, ולעיתים אפילו מכרעת, עד כמה ישפיעו עליו תופעות הגיל ומה יהיה העיתוי של השפעתן. במילים אחרות, ביכולתו של האדם לעכב ולהאט חלק מתהליכי ההזדקנות (ואין הכוונה לתורות האנטי אייג'ינג למיניהן) ולגרום לכך שהשפעתן השלילית על אורחות חייו תצטמצם ותידחה עד הגיעו לגיל מבוגר הרבה יותר.

חרדות וחירויות

הבה נבחן מהן החרדות האופייניות ביותר וכיצד ניתן לפוגג אותן:

חירות מפחדי הפנאי – זהו החשש מפני חיים דלים ומשעממים שבהם הזמן מזדחל לאיטו והימים דומים זה לזה בצורה מפתיעה. המהלך המומלץ הוא מילוי החיים בתשלובת מגוונת של העשרה, תרבות, תחביבים והתנדבות. ניתן למצוא כיום שפע של הצעות ואפשרויות במגוון של מסגרות, חלקן בתשלום סמלי וחלקן ללא תשלום כלל. הדיור המוגן נוצר למטרות אלה.

חירות מפחדי התלות – התלות בזולת, או ההזדקקות להישען על אחרים לצורך קבלת החלטות שוטפות ורוטיניות גם הם מסימני הגיל המבוגר. לצורך ההשתחררות מתלות כזו או אחרת מומלץ פיתוח אורח חיים עצמאי ע"י קביעה עצמית של ההעדפות האישיות או הזוגיות, מבלי לייחס משקל יתר או להיות נתון לחלוטין להשפעות חיצוניות. הדיור המוגן מהווה פיתרון קלאסי לסוגיה זו.

חירות מפחדי התפקוד הגופני – "בגידת הגוף" מבטאת את אחת החרדות הגדולות והמאיימות ביותר. בתחום זה ניתן לעשות רבות כדי למנוע ירידה מהירה או מוקדמת מדי בתפקוד הגופני. לפיכך יש לפתח אורח חיים פעיל המבטיח כושר גופני נאות (בהתאם לגיל), תוך התחשבות במגבלות הבריאות. גם בתחום זה אין צורך להזדקק למכוני כושר למיניהם. כל פעילות עצמית כגון הליכה או שחייה יענו היטב על הצרכים. הדיור המוגן מציע שפע אפשרויות בתחום.

חירות מפחדי התפקוד השכלי – רבים נוהגים לומר או להתפלל שהלוואי שראשם יתפקד ובינתם תישמר "עד לרגע האחרון". מסתבר שיש דרכים לשמר את היכולת האינטלקטואלית על ידי העסקה מתמדת של המוח תוך הפעלת גירויים אינטלקטואליים בלתי פוסקים כגון: משחקי שחמט וברידג', לימודים, פתרון תשבצים, חידות הגיון ושעשועי חשיבה, ניתוח סוגיות פילוסופיות ומתמטיות ועוד. הדיור המוגן מפתח חוגים ייחודיים להתעמלות מוח, משחקי חשיבה, פיתוח הדמיון, העשרה חושית ועוד.

חירות מפחדי הבדידות – גם הבדידות נראית כאויב קשה ואכזרי בגיל המבוגר. לפיכך בעיקר אחרי אובדן של בן או בת הזוג חיוני להבטיח שמירה על מסגרת חברתית או על השתלבות במסגרות כאלה (חוג, מועדון, תחביבים בעלי אופי חברתי). כמו כן יש לשים דגש רב על חיזוק והידוק הקשרים המשפחתיים, עם בני הדור השני ובעיקר השלישי. הדיור המוגן מיישם את הכלל שלבדיות אינה בדידות ומנגיש קשרים עם קבוצות גברים ונשים מגוונות.

חירות מפחדי הגיל – הגיל המבוגר לכשעצמו מהווה גורם חרדה. הרבה סטיגמות ואמונות שנקשרו בו מלבים את הפחד המוכר ומונעים את היכולת להגיע לחירות מחשבתית ומנטאלית גם בתחום זה. כדי להשיג זאת יש לפתח ראייה מפוכחת שתביא להשלמה עם ההימצאות בגיל המבוגר תוך הבלטת הצדדים החיוביים הרבים שקיימים בו, ובד בבד לחזק את שמחת החיים והאופטימיות, התורמות גם לשלווה הנפשית ולמצב הבריאות. הדיור המוגן מביא את הדייר לסביבה ולאווירה שבהן "התחנה האחרונה" היא נעימה, שמחה, תוססת, ומוכיחה ש"אפשר גם אחרת" בגיל המתקדם.

חירות מפחדי העתיד – השאלה המקובלת על רבים וטובים בגיל המבוגר היא "מה יהיה מחר?". כמובן שלאיש אין תשובה על השאלה הזאת. אבל במקום להרהר ללא הרף בשאלת העתיד הלוטה בערפל חשוב מאד לפתח את יכולת ההתענגות על ההווה, על כל מגבלותיו. גם בהווה ישנן לא מעט תופעות יפות, מענגות, מחממות לב ומרחיבות דעת שניתן ליהנות מהן ולהתענג עליהן. בכך יש גם השלמה אישית חשובה עם ההשפעות הטבעיות של הביולוגיה. הדיור המוגן יוצר "מחר" רחוק יותר ועתיד מבטיח יותר.

ג. סיכום
ראינו וסקרנו חלק מן החששות והחרדות המלווים את כל הנכנסים לגיל המבוגר ואת מרבית הנמצאים בו. ניסינו להראות שקיימים מספיק "מרווחים" בהם יכול האדם המבוגר להשפיע על הקורה אותו ולהסב את חייו המאוחרים לתקופה שגם בה ניתן למצוא עניין, אושר, אתגר וסיפוק, ובסך הכל – איכות חיים של ממש.
דומה שחרף דברי הביקורת הקטלנית בספרה של ד"ר אביבה קפלן, מציע הדיור המוגן הזדמנויות ודרכים שמביאות לשחרור מחרדות הגיל המבוגר.


תמונה ראשית: Etan J. Tal

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל