רשמי מניו זילנד פרק שמיני: בדרך לפנינסולה (חצי האי) – קרומנדל.

החלטנו לאור ההתפתחויות הבלתי צפויות, לנצל את חמשת הימים הבאים לנסיעה מפנקת ומרגיעה ממקום מרגוע אחד לשני. בדרך לצפון מזרח... החלטות לחוד ומציאות לחוד..

דווקא בכביש 4? אותו הכביש עליו המליצו לי, לא לנסוע לאורכו בחזרה מאוקלנד...


לידת תינוק פג לאחד הרופאים בצוות הרפואי, הביאה לשינויים בסידור העבודה, במחלקה.חמישה ימי חופשה ממתינים לאריאל,
מצרך חיוני לכל הדעות, שלו שלי. סיפור לא פשוט כלל ולכלל לעסוק בעבודה שואבת אנרגיות, במתח מתמיד ואחריות עצומה כרופא
בחדר המיון בד בבד עם לימודים תובעניים. (כרגע בניו זילנד)

החלטנו אם כך, לנצל את חמשת הימים הבאים לנסיעה מפנקת ומרגיעה ממקום מרגוע אחד לשני..
החלטות לחוד ומציאות לחוד..

זה התחיל עם בחירת הכביש דרכו ניסע. בחרנו את כביש 4. אותו הכביש עליו המליצו לי, לא לנסוע לאורכו בחזרה מאוקלנד...
נו? מה לא נבדוק? אתם לא הייתם בודקים? ואנחנו שניים, מה כבר יכול לקרות?

השלט המורה על הכניסה לכביש 4 נותן את האות להחל להאיץ.
המספר 100 בתוך עיגול, מזמין אותך הנהג לצאת לכביש במהירות שאינה מביישת כביש בין עירוני בארץ, אלא מאי?
 

בארץ, כביש מעין זה, לא רק שהיה מסומן כ"כביש אדום", אלא אף היו מציינים אותו ככביש עוטה בורדו לוהט.

הכביש מתפתל על צלע הר ביער יפהפה של שרכיו שחורי השדרה, שצמחו לגבהים של עצי דקל.
הפיתוי להתבונן לצדדים גדול, אך השוליים המאיימים בתהומות פעורי לוע,
ולשונות גיר חלקלקות מצמיתים את מבטך לקו ההפרדה בין שני המסלולים
ולקו המפריד בין שולי הכביש לתהום החביבה המחייכת והקורצת לעברך לפתותך להתבונן בחמוקיה המתעגלים, המכוסים בעלווה ירוקה.

"קק''ל ניו זילנד", מטבע לשון שהטביעה טלי, אנו קוראים לעצים המחטיים שנטעו כאן ע''י הרשויות כדי להחזיר עטרת ההרים ליושנה.
באמצע ש''מ, קרי "שום מקום" בשולי הדרך הרחבים יותר המיועדים לצפייה בנוף, נח לו קרוון נגרר ע''י טיילים מזדמנים.
אריאל מאץ את המכונית ואני חשה כי הפחד לופת את קרקעית בטני.
המתח בין השאיפה לנהוג ביופי הזה עד אין קץ לבין חרדה אמיתית
מפני נהג בלתי זהיר, או זר חסר ניסיון, שהנסיעה בנתיב ההפוך חרוטה במוחו והעלולים להיכנס חלילה לנתיב הנגדי - שלנו,
גורמת לשרירי להתכווץ. אני מוצאת את עצמי דרוכה, ואיני מעיזה להסיר לרגע עיני מהדרך המשתנה חדשות לבקרים.

המחברת מונחת על ברכי, אני מנסה לכתוב בה תוך כדי נסיעה. אתם זוכרים שאריאל הוא הנוהג, כן?
גווני הירוק משתנים עם הטיפוס לגובה ההר. המראה מרהיב ביופיו, אחת הדרכים היפות יותר שנסעתי בהן באי.
הנסיעה לאורך הכביש, ההתקדמות המהירה לקראת העיקול, הסקרנות לקראת מה אנו עתידים לראות מעבר לעיקול,
מוסיפים עונג על עונג ההתגברות על הפחד.
ושוב צונחת לה הדרך. מאבדת גובה במהירות ונארגת לתוך אזור מישורי קצוץ בלורית ירוקה.
בעוד אריאל טוען שהספורט הלאומי כאן זה לקצוץ דשא.. נראו לפתע טווסים חוצים ביהירות את שטיחי המרעה,
ודמיוני כבר לוקח אותי לסיפורי הרוזנת דה סגיר, לטווסים ביער טולון שבצרפת...
 

כביש 4 פוצח בטיפוס מפותל נוסף לכיוון מנגנווי ונשיונאל פארק

בעוד אני שוב דרוכה, אריאל מוצא לו את הזמן לספר לי על אל סלוודור לשם נסע במשלחת רופאים כדי להושיט עזרה
לאחר רעידת אדמה. ביום האחרון, כשהסתיים תפקידם, ערכו חברי המשלחת טיול לראות את ההר הוולקני.
הדרך למרומי ההר הייתה צרה ומסולסלת, התפתלה סביב ההר כנחש הכרוך על גזע עץ, ולא עץ באובאוב..
לא הייתה זו דרך סלולה אלא חולית מה שאילץ את הנהג, אריאל, לשעוט במעלה ההר ללא עצירה.
החברים למסע הבצירו בו לעצור, כיוון שלא עמדו במתח הנסיעה המסוכנת על פי התהום.
עצר! החבר שלידו פתח את דלת הרכב.. וכשרצה להניח רגלו על האדמה הבטוחה, קפא מאימה לגלות,
שהם על שפת התהום ממש. כמו בסרטו המפורסם של צרלי צפלי, נאלצו לרדת רק מהצד השמאלי של הרכב..
ואז כשהרכב ריק מנוסעיו, להוציא את "החייל האמיץ שוויק" או בשמו הנרדף , אריאל, התניע בשנית ו..
שכחתי את הסוף. קורה..
במבחן התוצאה, כולם חזרו הביתה בשלום. כולל הנהג.

כעת אתם יכולים לנחש מדוע בחר לספר לי את הסיפור..
הדרך שלנו לא הייתה רחוקה מהסיפור שהתרחש באל סלוודור, אלא, שלדרך שלנו קראו כביש 4 , בניו זילנד.
ולמען האמת הייתה סלולה.. להוציא תיקוני דרך.. מעת לעת...
את הסיפורים בדרך אנו מספרים באנגלית, לאור בקשתי, לשפר את השפה האנגלית (גם) המדוברת.
אני רואה שהכביש ממש, אבל ממש צר מתפתל... והמילים באנגלית לא עולות על לשוני..
יש מתאם חיובי ישיר בין רגיעה ושליפת מילים חדשות מהזיכרון בשפה שנייה.. על זה ערכתי מחקר..
וכאן הוכחתי זאת על דרך השלילה - הלכה למעשה..

ואם במעשי תיקוני דרך ובנייה עיסקנן... אז באמצע "שום מקום" ברחבה החולשת על כברת שטח בין שני הרים, הקיווים
החליטו להקים משהו גדול. אבל ממש גדול. הרחיבו דרכים, גילחו את צלע ההר, יישרו וכבשו, אלוהים יודע מה הם מתכוננים
להקים באמצע שום מקום זה, אבל מה שריתק את עיני היה שם הקבלן שערך את העבודות. השם נשמע שם יהודי והתנוסס
לרוחב האתר. לא רוצה לנצל במה זו לפרסומו, אבל עד שתגיעו לכאן' זה יהיה אולי כבר בנוי.
לא בגלל שהקיווים עובדים כל כך מהר.. אלא שהמבנים בחלקם הגדול נבנה במסגרת עץ,
עליה מקימים את הגג, תוחמים וסוגרים בקירות גבס את המעטפת, מפרידים בין החדרים, מציבים חלונות ודלתות
( "אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה". יהושוע ו
( מה לעשות?! אין כאן כל כוונה רעה, פשוט הפסוק קפץ.. לי לראש..אז ציטטתי)
והופ.. הבית כמעט מוכן...

..ג'יפ עוקף אותנו במהירות מימין בעיצומו של פיתול עקלתון במיוחד.
אריאל מחניק חיוך, הוא יודע שכעת כל גופי מתקשה.. והמילים שוב יברחו לי מהמוח.. אוי הטסטורון הטסטורון הגברי הזה...
ואני נזכרת באימה באוטובוס התיירים מסדום, שעסק בעקיפה "טסטורונית", ונפל על נוסעיו לתהום. גופי כמקשה אחת,
מציצה לעבר "מעקה הביטחון", אולי, ואני מדגישה, אולי מונע בעד הכבשים מעברו השני לצאת לכביש.
רגליו גידמי עצים דקיקים נעוצים בקרקע הגירית וביניהם חוט מתוח. בבית יש לי חוט כביסה כזה..

 

הגשר על הנהר Manganui, מחבר את "שום מקום" עם "אף מקום"...



כוורות המוצבות בהמשך הדרך מצביעות על חיים נסתרים מעינינו במקום.
אני ממשיכה בניסיונות נואלים לצלם תמונות בעיקולי הדרך, המזמינים ומזמנים העמדה חדשה של הנוף הניבט באורו המשתנה
עם צאת השמש לסירוגין. היא משחקת איתנו במחבואים.
אני יורדת לצלם בעוד שובל של מפות דרך, המחברת, העט, נרתיק המצלמה, שוקולד מריר לעידוד, צעיף, מעיל, נרתיק משקפי השמש
כן.. אני מודה. גם נרתיק משקפי הראייה החדשים אותות הזמן. וכל זה. משתרך לו אחרי עם צאתי מהמכונית, רק כדי לצלם תמונה אחת
לדורות הבאים. שקלתי לקשור אותם אחד לשני כדי לא לאבד דבר עם כל יציאה.
זה היה שווה!

האטנו כפי שמורה השלט לצד הדרך. פתחתי חלון. משב ריח דשא קצוץ אחרי הגשם פרץ בסערה פנימה.
גם הריח שלהן עלה באפי. עדיין לא ראיתי אותן..
שלט נוסף מורה על מס הק''מ המצטמצמים עד הנקודה המבוקשת לנשיונאל פארק, כשאני כבר שומעת את הגעייה.
ורואה את הפרות השחורות . רגע, מבט נוסף, בעצם פרים. עדר פרים התקדם לעברינו לצד הדרך.
כתב היד שלי רועד אולי בשל הדרך הקופצנית... ואולי מסיבות אחרות?!

הזיכרון מפלח את התודעה במשק כנף מהיר. כשהייתי קטנה, לשכן שלי משה, שגר מולנו מעבר לרחוב הצר, היה עגל.
היה לו הרגל, לשכנינו היקר, לגדל עגלים בחצר עד הגיעם לפרקם, ובעיתם יצאו לדרך ממנה לא שבו עוד.
אבל עד אז.. לא פעם ולא פעמיים גילה העגל הצעיר התורן יוזמה ונחישות, משך את החבל .. ויחד עם היתד אליה
היה קשור יצא שמח ולא טוב לב, לשוטט לו בחצר. לחצר לא הייתה חלילה גדר, יצא לו העלם, הפר הצעיר לפוש
ברחוב שהפריד בינינו. פגש בי, בת החמש או השש, כשעמדתי לחצות את הכביש בדרכי לשחק בבית השכנים.
למראי כולו ניעור לחיים, ובשעטת טירוף יצא לקראתי.
ואני?

גם ברגע כתיבת שורות אלה , נעצרת נשמתי..
עומדת מולו, קטנטנה כאפרוח צהוב, משותקת מאימה, שומעת את דודתי, (שהייתה בת 16 באותה העת) ,
המתחבאת מאחורי החלון עם בנות השכן, צועקת באימה לעברי העומדת בצדו השני של הרחוב:
"רוצי, רוצי.. " רגלי הנטועות באדמה הצמיחו ברגע, שורשים.
הוא במלוא אונו נעמד מולי מתבונן בי בעיני העגל שלו אני מפלפלת בעיני, עוד רגע מתעלפת,
כשנשמעה צרחה היסטרית של אחת הבנות במרפסת המוגנת.
צרחה זו הייתה בדציבלים כל כך גבוהים, שניתקה את שורשי רגלי, ואיני יודעת מאין התושייה, סבתי לאחור
וקפצתי מעל גדר האבן הלא גבוהה, שגבלה עם הרחוב ועם חצר ביתנו והקיפה בזמנו את חצר הבנק המרכזי
של המושבה. העגל... בן החיל, הבריון השכונתי, נעצר בצידה האחד של הגדר ולא העז לקפוץ אחרי.
את המושגים: "זריזה כשד" ו"תושייה מול היסטריה", למדתי בעקבות אותו האירוע.

 

"אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני תמיד תמיד נשאר..."..



האווו.. אני כאן בניו זילנד... ורוחי חזרה עד.. ימי המושבה....
"אבל אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני תמיד תמיד נשאר...".. אני מזמזמת לעצמי..
עצרנו לפני הגדר.
יצאנו, התמתחנו, פרשנו ידיים לצדדים, ונשמנו נשימה עמוקה וארוכה.
הריחות התעצמו, ריח גללי סוסים ופרות התערבל עם ריחות שונים מהריחות הזכורים לי מלפני חודשיים,
הצמחייה השתנתה, צבע הפריחה התחלף, הורוד התחלף בצהוב, כפריחה בארץ לקראת פסח.
ריח של ניקיון, רעננות, התחדשות, חופשה, ריח של אהבה והתרגשות באוויר.
חצויה בין ההנאה מהריחות המשכרים לבין החמימות מפני הקור, שמציעה לי פנים המכונית.
הדרך ושוליה הרבה יותר יפים מאשר כביש מספר 1, גם האדרנלין עושה שעות נוספות.
.. חזרנו לשייט בכביש החצוב בין ההר לנהר.

"יש מן החיזור בין הדרך לנהר" (המשפט של אריאל),

מדי פעם נפגשים ונפרדים ושוב נפגשים במחול פריחה צהובה וסגולה לסירוגין, והפרחת פרפרים.
(במציאות אלה הם חרקים, כמו יתושים, ברחשים ודומיהם)
"אחד חושב על בית אחד על עבודה".. שר לו אריק אינשטיין,
ואני חיה את הדרך. את גווני הירוק השזורים בלבלוב המתפרץ. האביב כאן א ר ו ך.
- " כמה זמן אתה חושב שאנחנו בדרך?" שאלתי.
- "ארבע שעות?"
- " לא, רק שעתיים וחצי"..
בהפסקה על ספסל ושולחן המשקיפים על עמק מרהיב עין, פיצחנו תשבץ הגיון ותפוחי עץ עסיסיים וקשים המשפריצים מיץ פרי לכל עבר,
וקינחנו, איך לא? בשוקולד מריר. אריאל התחיל לגוון. שקדים ואגוזים - בשוקולד.. הוא מכור לחלוטין, הבחור. (אני רק קצת)

כל עיקול טומן הפתעה.. כבר אמרתי, שלט מקבל את פנינו: "עוד 34 ק''מ לנשיונאל פארק".
כלשון הנוער היום, "כאילו?"... מה היה עד עכשיו? מה זה לדעתם הירוק הירוק המרתק הזה? שטח תעשייתי אורבני?
...ומרחוק מתחילה לבצבץ הכיפה הלבנה הזכורה לטוב מהסקי בהרים, טונגרירו, הכיפה הנישאת מעל סביבתה.
אנו בשלהי האביב, אבל קודקוד ההר בוהק למרחוק בלובנו.
הגענו לכביש בו נסענו בזמנו בדרכינו לסקי, אך אז היה זה יום סגרירי וזועף, ערפל גשם וקור. היום הכל ירוק ולבן בוהק.
"הו..אווו.." נשימה עמוקה.
אריאל נפעם מהגדולה של היקום ברגע גיחתנו מצלע ההר הירוק והמוצל לעבר האזור השטוח על תפר האזור ההררי והחום בקדמת הדרך.
הטונגרירו מרשים ביותר בלובנו הבוהק על רקע גווני החום והשחור הגעשי סביבו.
עם התקדמותנו עברנו ליד גשר חלודה ענק כעומד כעל כרעי תרנגולת גינגית, וצפורניה נעוצות ברפש אחד מיובלי הנהר שמימיו
הידלדלו באזור זה. התברר, שזה גשר הרכבת החוצה את האי הצפוני לאורכו. "האם נוסעי הרכבת מודעים לרמת התחזוקה שלו.....?"
כנראה זה רק בעיני המסתכל. (אני רוצה לבקר שוב בניו זילנד... ואולי איזה קיווי יקרא את ספרי, למה להסתבך?)

"164 ק''מ להמילטון". במושגים המקומיים, עניין פעוט של שלוש !!! שעות נסיעה לפחות.
הכביש משתפר, הנסיעה מישורית יותר, פחות מפותלת, גם ישובים מתחילים להופיע חדשות לבקרים לצידי הדרך ומאחורי הגבעות
המנומרות. עצרנו באחד הישובים לארוחה מקסיקנית. לא אזכיר את שם המקום, לא להוציא לשון הרע. הישוב נראה משמים ביותר,
רחוב חסר חיים. איני יכולה לשים את האצבע, מה בדיוק בתפאורת הרחוב יוצר חיות או ריקנות של מקום, ולא כי לא הייתה בו תנועה
אנושית. קבוצות ילדים, (לי נראו ככנופיות ילדים) שוטטו בחלל הרחוב הלוך ושוב בחוסר מעש ובעיניים תרות אחר ריגושים אסורים.
אינטואיטיבית התיישבתי ליד החלון, כשפני מופנות לעבר המכונית העמוסה בחפצינו ובמחשב בבת עיני. לא הסרתי ממנה עין
כל שעת הארוחה, כך גם אריאל. ברור לכל בר דעת כי הפעם הארוחה הייתה קצרה מהרגיל, את הקינוח שמרנו לעצירה הבאה.

ושוב אנו במכונית ופנינו אל השקיעה... סתם,.. כבר ידוע לכל כי היה זה בצהריים.
הנוף נפתח והתגלה לעינינו כבפתיחת מסך תיאטרון. בשולי במת הדרך כבשה שמצאה דרכה אל החופש, נעה בתזזיות לאורך גדר
הזרדים המפרידה בין הכביש לאחו. אבודה, חיפשה בקדחתנות אחר פרצה כדי לשוב ממנו, מהחופש, ולחזור לעדר.
יש גם אנשים כאלה...

השעון מצביע על השעה המתאחרת, בעת הזו אני עסוקה במחשבות היכן נניח ראשינו לעת ליל.
מאוחר מדי נזכרנו שזה ערב חג הולנטיין, בימי חג קודמים מצאנו עצמינו מחזרים על הפתחים ללינת לילה.
 

המילטון



במילה אחת. אהבתי.
עיר יפהפייה, אלגנטית. גניה כתר לראשה, והנהר קשת בשערה.
השתקענו לנו במלון יפה לגדת הנהר Waikato River, ויצאנו לעת ערב להריח את הסביבה. צעדנו לנו שלובי זרוע לאורך הגדה,
פוסעים בעצלתיים על רובדי הצמחייה הירוקה והריחנית, בינות לעצים ושרכים אותם ניתן לראות בכל מקום מפגש בין צומח ומים.
ברווזים וזוג נוסף מצאו עניין כמונו בהליכה הרגועה והמערסלת הזו לאורך רחש המים המלחכים את אדמת השפה.
גשר רחוק עמוס מכוניות על נוסעיהם הממהרים הביתה,
(בשעה 17.00 בדיוק, מפתחות החנויות מסתובבים במנעול החנות מצידה החיצוני, נושרים מיד בעליהן לתיקם, ומתחילה הנהירה הביתה.)

הערב עדיין בעיצומו, בעיר שוקקת החיים, השונה כל כך מרב עריה המנומנמות של ניו זילנד.
הלילה הראשון בדרך.
הצליח לנו!
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל