ארבעים שנה למלחמה הארורה ההיא - הלקח שלי

מחשבות החולפות בראשי לקראת כינוסי הלוחמים הקרובים

מחשבה שלא מרפה כבר שנים


בזמן הקרוב, רבים מאיתנו, לוחמי מלחמת יום הכיפורים יהיו נוכחים בכנסים לציון 40 שנה למלחמה, איש איש ביחידתו. תהיה זו גם הזדמנות נאותה למפגש חברים, ביניהם כאלה שלא התראו שנים. הרבה צחוקים ומצב רוח מרומם יהיו שם, שלא מזכירים כלל את מצב הרוח שלנו בימי המלחמה , שבהזדמנויות כיניתי אותה "המלחמה הארורה ההיא".
הררי מילים נכתבו על נסיבות המלחמה, על מה שקדם לה והמחאה שהולידה בעקבותיה ואין בכוונתי לחזור על אלה כאן. אני רוצה לגעת במשהו לכאורה שולי. לכאורה, אבל לא באמת. המשהו הזה נבלע בתוך הבליל הרב ואיך שהוא לא קיבל את המשקל הראוי. היינו אז חיילים צעירים (במקרה שלי בגולני, רמת הגולן) והאנדרנלין היה בשיאו. היו גם היו רגעים של פחד במלחמה הזו אך מאחר והייתי חייל סדיר, המלחמה הסתיימה ואני לא חשבתי יותר מידי משום שנשאבתי להמשך השירות באופן טבעי. האוירה בארץ היתה שונה בתכלית מהקיימת היום. אמנם, קמה תנועת מחאה ובסופו של דבר הוקמה גם ועדת חקירה והממשלה התחלפה אך סמיכות הזמנים למלחמה ומן הסתם הגיל הצעיר לא הביאו את החשיבה שהלכה שהתגבשה שנים לאחר מכן.
הזמן החולף (ככל שהתרחקנו מהמלחמה ההיא) הביא עימו גילויים נוספים שנחשפנו אליהם ולא היינו מודעים להם כחיילים מן השורה. בהתחלה מה שנחשף הדהים את הציבור, אחר כך כבר לא הופתענו מכלום. לא מכך שהשלישייה המובילה גולדה, דיין וגלילי (ובעיקר גולדה) החמיצה בשתי ידיים הזדמנות להמנע מהמלחמה משום שכדבריה של גולדה לסאדת אחרי המלחמה:
" לא האמנו לכם" , כלומר לא האמינו להצעתו של סדאת ולכוונתו הרצינית לשלום, לא מכך שעד ערב אחד לפני יום המלחמה לא ממש חשבו בצמרת שבאמת תהיה מלחמה למרות סימנים שונים ודיווחים מודיעיניים וגם לא מהכאוס שעולה מהפרוטוקולים הצבאיים שפורסמו. כל פעם שהתפרסם משהו הגבנו זמן קצר בפליאה והמשכנו הלאה.
עם הזמן שהלך והתרחק נותרו רק מלחמות גנרלים שמידי פעם, בדומה להר געש התפרצו , כיכבו יום יומיים בתקשורת ושככו. הציבור הפך לאדיש, וכי מה לו ולמשהו שהתרחש לפני שנים.

וזה הלקח שלי
וזה בדיוק הענין כי "המשהו הזה שהתרחש לפני שנים", לימד אותי דבר שגם לומדים אותו פעם בחיים.
ששמעתי וקראתי לאורך הזמן את מה שפורסם, כעסתי. אבל יותר מהכעס המחשבה מוטרדת מאיכות ההנהגה. מנהיגים מבצעים טעויות ולעיתים הרות גורל. אך כשצוללים לפרטים, לחילופי הדברים, לדברים הכביכול קטנים בפרוטוקולים, אתה אומר לעצמך: "זו ההנהגה? איזה אנשים קטנים..." מתברר שאין להם מונופול על החכמה (בלשון המעטה). אמנם, היתרון שלהם על סתם עמך הוא בכך שהם מקבלים נתונים, יושבים בישיבות שבהם מטפלים בנושאים רגישים ובחומר חסוי ואמורה להיות להם התמונה הכוללת של המצב. בפועל, מתברר שהם ממש לא יותר טובים מהאזרח הממוצע עם כל הנתונים הפרושים בפניהם. ויכוחים עקרים על טפל ולא העיקר, שטחיות, חוסר ידע למרות שאם מתעמקים אפשר לדעת, כל אלה ועוד גורמים לי לחשוב שאם חלילה ניקלע שוב למצב קשה, לא בטוח שיש לנו כל כך על מי לסמוך. לי כאזרח מן השורה הניזון מהתקשורת, ללא ידע ונתונים בודאי אין יכולת לקבל החלטות כאלה אבל אני מצפה מהמנהיגים שינהיגו ויתפקדו במיוחד תחת לחץ. אני חושש שאינני יכול לומר בבטחה שזה יהיה המצב.

אז מה עושים? קשה לומר שהרי במשטר דמוקרטי, הנבחרים באותה עת הם אלה המנהלים את המדינה כולל מלחמה אם צריך ובאיזה שהוא אופן אתה צריך לבטוח בהם ולהניח שהם יודעים מה הם עושים. הדבר שאני יכול להאחז בו הוא שהתקופה היום שונה לגמרי משנת 73. הרבה יותר פתיחות בציבור ובתקשורת, דברים מתפרסמים הרבה יותר מהר לעיתים על בסיס יומי. גם בכך יש טוב ויש פחות טוב אבל לפחות אנחנו מתנהלים בהרבה פחות חוסר ודאות. הציבור בעזרת כל האמצעים העומדים לרשותו (תקשורת, נבחריו, כוחו להשפיע ברשתות החברתיות ובהפגנות) צריך לעמוד על המשמר כל העת על מנת לודא שנבחריו אכן עושים הכל וברמה הגבוהה ביותר על מנת להובילו בבטחה. אני,די סקפטי בענין.

 

מקור תמונה: דובר צה"ל


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל