אֵין, אֲבָל יֶשׁ, וְעוֹד אֵיךְ יֶשׁ / מוטי לקסמן, י בחשון, תשע"ב
אָז קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר אֵינָןְ
מְעוֹרְרוֹת זוֹהַר עָנֹג בִּשְׂעָרֵךְ.
וְאַדְוַת גַּלֵי הַיָּם הָרַכָּה
אֵינָה מִשְׁתַּקֶּפֶת בְּעֵינָיִךְ.
עֳפָרַיִךְ אֵינָם מְדַלְּגִּים עוֹד עַל הַגְּבָעוֹת
כִּתְּאוֹמֵי צְבִיָּה מוּצָקִים.
גַּם מוֹשָׁבֵךְ מְכַסֶּה הֵיטֵב
אֶת כָּל מִשְׁטָח הַכִּסֵּא.
אֲפִלּוּ סַעַר הִתְפַּרְצוּת
לְשׁוֹנֵך אֵינוֹ נָדִיר,
וְיֶשׁ וּמִילָּה קָשָׁה נֶאֱמֶרֶת,
לֹא תָּמִיד בְּלַחַשׁ.
וְעִם כָּל אֵלֶּה,
זֹאת אֲנִי מַרְגִּישׁ,
בְּכָל יֵשׁוּתִי חָשׁ:
דָּבָר אֶחָד אֵינֵך מַסְתִּירָה –
בְּרֶגֶשׁ רָב,
אַתְּ פּוֹעֶלֶת רַבּוֹת, בְּכֵנוּת מְלֵאָה,
לְתִפְקוּדוֹ הַנָּעִים וְהֶחָמִים
אַף לְחִיזוּקוֹ הַמַּתְמִיד:
הַיָּחַד!
וּמָה אֲבַקֵּשׁ עוֹד?
אֵינִי חָסֵר דָּבָר!