פסיעה אחת קטנה - פרק 3

סיפור בהמשכים, על נערה המוצאת את הדרך לעולם החילוני בפסיעה אחת קטנה

- פרק 3 -

היא הייתה שוב בתוך האוטובוס, בתוך ההמולה, האבק נישא מכל עבר, היא הייתה בעיצומו של המאבק הפנימי שהתחולל בתוכה, האם ללחוץ על הכפתור האדום? האם לא? היא ביקשה לקום על רגליה אך הן סרבו לעמוד, ידה ביקשה להישלח אל הכפתור אך לא הצליחה להימתח דיי הצורך ולבסוף לחצה ממושכות מביטה במראה של הנהג, מבקשת לדעת האם הבחין בה ויפתח את הדלת, אך במראה נשקפו פניה של אמה, מביטה בה במבט מאשים ועצוב. היא שבה ולחצה על הפעמון, מתעקשת לפגוש בפני הנהג, ולאחר הלחיצה הנוספת, הנואשת, שמעה את קולות הנוסעים שישבו לצידה "שבי במקומך, שבי במקומך" עיניה נפקחו באחת, פוגשים בפניה של נועה, “מה אמרת ששמך?” היא לעסה.

"שמי?” לרגע רצתה לומר שם בדוי, וברגע האחרון בלמה את פיה, צופה את ההבעה שהייתה עולה על פניה של נועה למקרה שתתבלבל.

"שכחת את שמך?”

"קוראים לי אסתר, אני מצטערת, את נועה, אני לא שוכחת שמות"

אור רב הציף עתה את פנים הקרוואן, מעניק תחושה חמימה מזו שעמה הלכה לישון.

"הגענו?”

"נכון, ביקשו שאעיר אותך, אם ברצונך לשתות משקה חם, בואי איתי"

היא העלתה על רגלה את נעלה האחת ולאחר רגע נזכרה כי נעלה האחרת אבדה במרוצתה, והיא פשטה את הנעל המיותמת ונשאה מבט אל נועה. “איבדתי נעל, אולי לא אלך אתך, אני לא יכולה לצאת עם נעל אחת"


"את מצחיקה, את הרי צריכה להיות נוכחת באתר הצילומים של הקליפ, בעוד זמן קצר יתחילו לחפש אותך שם, מה תעשי? את רוצה לומר שאין לך זוג נעליים נוסף?”

היא חשה שככל שחולף הזמן, כדי לשרוד במקומה החדש, רשימת השקרים הולכת ומתארכת, בניגוד מוחלט לכל מה שלימדו אותה, ומנגד, עמדה האפשרות להתוודות, דבר שיביא להקלה אך גם יגרום לאפשרות שהיא תסולק, על כן אזרה את כל אומץ ליבה, הישירה מבטה אל נועה ואמרה "כמה אפשר להיות מפוזרת, 
שכחתי אתמול את כל הציוד שלי על הספסל בתחנת האוטובוס"

"מפוזרת זה לא מלה, ממש צרה צרורה" נועה אמרה את הערתה בנימה צינית, ואסתר לא ידעה האם ההערה נועדה להגדיר אותה כצרה או את האבדה.

"בכל מקרה, את לא תוכלי להישאר כאן, אני אשאיל לך זוג נעליים שלי, אני מקווה שהם יתאימו לך, אנחנו באותו הגובה. תשוחחי אחר כך עם אחד האחראים כאן על הציוד, בסך הכל נהיה כאן יומיים, השד לא נורא כל כך"

"תגידי נועה, מה אני אמורה לעשות? בבקשה אל תצחקי, אני חדשה כאן"

"לא אמרו לך? נערת מים מגישה מים. האמת שאת צריכה להגיש גם כריכים, קפה, תה, בעצם להיות מן "כולבויניקית", את תראי שזה לא כזה קשה, אני יותר מודאגת מהזמרת הזו, יש לה שגעונות אלוהים ישמור, זו פעם שניה שאני משתתפת בצילום קליפ שלה, היום מפיקים כאן שני קליפים מאלבומה החדש, היא חושבת את עצמה לאלוהים, רשימת הדרישות שלה לא מסתיימת"

"אני צריכה להגיש לכל המשתתפים?"

"אם תהיה לך בעיה תוכלי לגשת אליי, את נראית כל כך צעירה ועדינה, כדאי שתתחילי לגדל עור של פיל, כך יהיה לך הרבה יותר קל"


מישהו בחוץ השתעל לתוך מגפון, ואז שאג “כולם מתבקשים לסיים את ארוחת הבוקר עד השעה תשע, ולהתייצב לסט"

"מה את עושה?” שאלה אסתר בעודן צועדות אל עבר מזנון זמני שעמד לא רחוק מהקרוונים.

"אני סטייליסטית, רוב העבודה שלי זה להלביש את אלכס, מצפה לי כאב ראש רציני היום, קשה לעבוד אתה"

"בשביל מה צריך את הגמלים, את יודעת ?”

"ברור שאני יודעת, היא רוצה שאחד הקטעים יציג אותה קופצת על הדבשות, את מבינה, תוך כדי השירה, הקליפ מצולם קטע פה קטע שם ואחר כך בעריכה גוזרים ועורכים את הכל. אני בטוחה שיש כאן איזה כפילה או פעלולן שיעשה את זה במקומה"

במקום החלו להתאסף אנשי צוות ההפקה, זמרי הליווי, שלושה רקדנים, מאפר ומאפרת, הבמאי ועוזר במאי, רק הזמרת עדיין לא נראתה יוצאת מקרוואן מספר 5, היא עדיין ישנה.

גבר צעיר ניגש אליהם, בידו מגפון, “מה שמנו?” הוא שאל בחיוך, "אסתר " היא השיבה ונזכרה כי זה הגבר ששאג אליה בתחנת האוטובוס, "נעים מאוד, אני אלון, אחרי שתסיימי כאן, נועה תראה לך את המזנון, יש לך אחריות בלעדית עליו, תתפסי פיקוד, אנחנו נהיה רעבים כאן לקראת הצהריים"

"צריך לבשל משהו?” היא שאלה בביישנות.

"את אמורה להכין המון, אבל המון סנדוויצים, בכל הסוגים, בכל הצבעים, תשתדלי להיות יצירתית, תגווני ובעיקר תהיי מוכנה. תה, קפה ומים כאשר מישהו יבקש, אנחנו לא רוצים שאף אחד ייעדר מהסט מכיוון שהוא רעב או צמא"

"אין בעיה"

"את בסטנד ביי, כן ?”

"כבר"

"נראה לי שנוכל לסמוך עלייך"

כאשר הפנתה את ראשה, נועה לא עמדה לצידה. היא פנתה ללכת אל עבר הקראוון עליו הצביע אלון. ריח של מזון עמד בחלל, היה שם מקרר חשמלי שהופעל על ידי גנרטור, דלפק לבן להכנת האוכל, כלי מטבח שנועדו בעיקר להכנת כריכים והמון בקבוקי מים.

המגפון החל שוב צורח, “כולם אל הסט, אלכס כולם מחכים לך!”

ברקע החל מתנגן ברעש גדול שיר רוק קצבי, על ידי מערכת שמע ענקית שהובאה והוצבה בסמוך לסט:

עיטור פרחים מזכוכית
מתנפצים לרסיסי שלכת
זה לא הסתיו
אנשים הם לא ממתכת

היא חתכה את העגבנייה לפרוסות עדינות, כמו שהייתה מכינה לכל אחד משמונת אחיה ואחיותיה, כריכים לישיבה, כריכים לאולפנה, כריכים לחדר וכריכים לבית הדפוס לתיקו של אביה, היא היתה מומחית להכנת כריכים.


דמעות מפלסטיק
זולגות על מדף
הבובות מחרסינה
ורק לך נדמה כי השברים
בארון ויטרינה

היא לקחה מגש גדול, וגדשה אותו בכוסות של פלסטיק, והכינה עוד מגש ועליו ערמה כוסות קרטון לשתייה החמה.

הבובה הכי יפה
זו שתמיד שותקת
אם רק היית יודע
להסתלק וללכת...

"מים! קרים! קפואים! אנחנו מחכים!”

היא מזגה בזריזות את המים אל הכוסות ביד רועדת, חוששת שתציף את המגש, הניחה קוביות קרח ויצאה בסערה אל הסט, נרגשת. הזמרת ישבה על דבשת אחד הגמלים, לצידה המאפר מורח ובוזק עליה מיני אבקות.

תווי פניך חומקים מהדמיון
במסע הבריחה מהגעגוע,
מבט חד אך ריק, מדוע.

"נכון שאת מסתדרת?” נועה הופיעה מאחור מחייכת, השד לא נורא כל כך?”

"הכל בסדר, חייכה"

איזה נערה מתוקה, כולם רוצים מים והיא רוצה לרצות את כולם.

"קלוז אפ על הגמל! קדימה לרקוד!!!”

שועל אדום,יקר שלי
שקריך היו בכל צבעי הקשת,
בגלל שאהבתך הייתה בשחור ולבן
שמך האדום זרח בלילות חשוכים...


"מים!”


חמוש ומסוכן,
שועל אדום, הטורף שלי,
הפסקתי להילחם על האמת
שהמחיר היה טעם לחיים.

"קפה, תה, שימי בצד כריך! בואי כשצריך!”

שועל נושא שחפץ כבד על ליבו,
בכל פעם שאדום שינה צבעו,
עיניו הירוקות עיוורות הצבעים,
הוליכהו לקרב הלא נכון.


"מדוע הקפה קר? אולי נחכה לך עד מחר!”

שועלים עם תחמושת
משקולות על הגב רתומים
בנתיבי היער,
בין גבולות האמת למוסר הולכים.

"אנחנו רעבים! עוד כריכים!”

"טונה עם עגבנייה, ביצה עם טונה, זיתים עם לימון, בתיאבון"

"רקדנים, אני לא מרגיש את הקצב! קלוז אפ על הדבשת!”

חמוש ומסוכן,
שועל אדום, הטורף שלי,
הפסקתי להילחם על האמת
שהמחיר היה טעם לחיים.


קצב, קצב! אני לא מרגיש את הקצב!

שועל אדום, יקר שלי,
כמו זיקית, נצבע בשחור של הלילה
מוחו כה מעוות, אך ליבו היה שלי.

שני צעדים ימינה! שניים שמאלה, קדימה, פסיעה אחת קטנה!
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל