בשיחה בארבע עיניים הגעתי למסקנה ברורה וחד משמעית: האשם המרכזי בזה שגברים רוצים לפרק את המשפחה וללכת לרבנות הוא - המגע האנושי.
שלמה ארצי כתב ושר על זה, ברוס ספרינגסטין כתב ושר על זה. בסוף, אנחנו הגברים, מגיעים לנקודה שבאה חסר לנו מעט מגע אנושי. בשיחה עם חבר טוב אני מגלה שמשהו עובר עליו משהו גדול, אני רואה את העצב בעינו מדובר בחבר שבדרך כלל מגיע מלא בחיוכים ומשדר עוצמה, אבל הפעם יושב מולי בחור שבור שבדיוק עוברת עליו סופת חייו, וזו לא הסופה שבחוץ, אך היא לא פחות קרה ולא פחות חזקה וגם בעוצמתה היא לא פחותה.
"אני רוצה להתגרש!" נזרקה לאוויר פצצת הלם "אחי" התעניינתי "למה? איך הגעת למסקנה הזו?" "תשמע, החיים חזקים ממני וכנראה גם ממנה" הוא משיב. "אני יושב בבית מול המסך המרצד ומבין ששעון הזמן דופק נגדנו" מספר לי החבר "החיים עוברים מהר ואני יושב שם בבית על הספה ונקבר לאט לאט" הוא מתאר לי את חייו.
שקט במשרד, ואז פתאום הוא מתפרץ "זה לא שרציתי את זה, זה פשוט התבשל בשנה האחרונה, אתה מסתובב ברחובות, רואה זוגות שהולכים יד ביד, מתחבקים, מאושרים, יושבים במסעדה ומדברים ומדברים ואני הולך ברחוב שני צעדים אחריה, כמו כלב שמחפש עץ לעשות את צרכיו, וכאשר אנחנו יוצאים למסעדה אנחנו לא מחליפים בנינו מילה סתם בשביל לסמן וי בשביל להגיד שהיה לנו 'זמן איכות'."
"אבל נשמה, היתה לכם אהבה גדולה, תמיד הסתכלתי עליכם בהערצה וקנאה, איפה היא ?" אני מנסה להבין. "איפה היא?" הוא לחש "איפה היא? גם אני שואל! פעם הייתי יושב והיא הייתה מסתכלת עליי בהערצה, הייתי מגיע הביתה בריצה רק בשביל להתחבק איתה מתחת לשמיכה, רק בשביל להוריד בגדים ולרוץ אחריה למקלחת אבל החיים, הילדים והשיגרה ניצחו אותנו. אני מרגיש שמגיע לי לאהוב ולהיות נאהב מגיע לי קצת מגע אנושי."
ואז זה קרה. המילה חדרה אותי כמו חץ. "מגע אנושי" "מה זה אומר מגע אנושי?"" התעניינתי "מגע אנושי" הוא התפרץ "גם אתה?" הוא מצביע עליי בכעס, "גם יתר הגברים לא מודים, אבל חסר לנו את אותו המגע שהביא אותנו לחתונה, המגע שבזכותו התמסדנו והקמנו משפחה. הנגיעה בכתף אחרי מלחמה של מילים חדות כסכין שנזרקות לאוויר, החיבוק שלה בלילה קר. אוף, זה נראה כמו זיכרון רחוק, מה? לא מגיע לי להרגיש נאהב? לא מגיע לי להתרגש? זהו? אתה מקים משפחה עובד וחי בשביל כולם, אבל בפנים אתה מת? ארז!" הוא שוב מרים את הקול "זכור שבסוף הילדים הולכים ואנחנו נשארים, מה אני אעשה בעתיד כשהם ילכו? גם נושאי השיחה ייגמרו לנו, סתם נחיה בשביל לחיות, זה לא מתאים לי."
העיניים שלו יורדות אל הריצפה "הילדים יכעסו עלי אם נתגרש, הם ישנאו אותי בעתיד?" כואב לי לחשוב על שלושת הילדים הנפלאים שלו מקבלים את הבשורה, קשה לי לדמיין אותם מתעוררים ואבא לא במיטה. "תחשוב על זה קצת, אולי תנסה 'להתניע' שוב את הנישואים שלך? אולי תנסה לחבר את החוטים? אולי תנסה למצוא את מה שהיה שם? אולי תגלה שיש עוד 'מגע אנושי' אצלה? אולי תעשה מאמץ? אל תרים ידיים." דממה השתררה, לקחתי לגימה מהאספרסו, ניסיתי למצוא את המילים הנכונות אבל לא מצאתי.
"אני לא יודע מה להגיד לה בשיחה, איך אני מסביר לה שאני כבה?" כעבור כמה דקות קם החבר ועזב את החדר. הוא הבטיח לחשוב על זה, אבל אני המשכתי לחשוב על זה כמה חשוב המגע האנושי, כמה חשוב שתהיה נקודת חימום בתוך השיגרה של החיים, האם יכול להיות שפתרון הקיצון הוא הפתרון לפערים שיש בינינו גברים ונשים? אנחנו לא הדור הקודם שחי ביחד כי ככה צריך, בשביל הילדים. אנחנו הדור החדש, אנחנו רוצים להזדקן ליד מישהו שהיד שלו אוהבת להיות בתוך היד שלך, שהחום של הגוף והמילה הטובה הם המפתח לחיים מאושרים, בעולם שהכל בו אקספרס, האם גם חיי הנישואים שלנו הם אקספרס? אני לא בעד גירושין, וגם לא נגד. כשהכל נגמר ואתה לא מוצא את האור, כשאתה מבין שיש לך סיכוי לאהוב ולהיות נאהב אז בסדר. אבל זה לא המקרה של החבר שלי. שם לדעתי יש עוד אהבה, הם פשוט שכחו איך לאהוב.
נכנסתי לרכב בחרתי בברוס ספרינגסטין, הקשבתי למילים, חייגתי לחבר ואמרתי לו "מצאתי את השיחה שאתה צריך לעשות עם האישה אני מתרגם ושולח לך אותה תנסה מחזיק לך אצבעות".
מעמידי הפנים -ברוס ספרינגסטין