תפילה של נערה

בגיל 16 כשאת פותחת כל בוקר סידור, לא יודעים אף פעם על איזה שטויות את מתפללת. ואולי דווקא בגיל 16 התפילה הזו הייתה נראית לך ממש חשובה ולא כל כך שטותית. מחשבות בעקבות הסופה המושלגת.

בשבוע האחרון התקשורת חגגה על השלג. הלבן צבע את עיר הבירה, הגולן והרי השומרון בכמויות שאפילו בחורף 92 אף אחד כבר לא זוכר. בשלב מסויים גם הקרוואן שלי התחיל להעלם לו בתוך השלג, שכבר חשבתי לעצמי שאנשים הגזימו בתחנונים שלהם בתפילת הגשם. אגב, מדובר בנוהל ידוע: כאשר אין מספיק גשם הרבנים יוצאים בקריאה להתפלל נגד עצירת הגשמים.

ולא רק על הגשמים אנחנו מתפללים. כולנו מתפללים למשהו בחיים, משהו שאנו שואפים אליו. אבל כאשר לומדים במוסדות חינוך הדתיים התפילה נהפכת למשהו קבוע ורגיל. כל בוקר נפתח בתפילה מאורגנת עם סידור. לפעמים כל בית הספר מתכנס ולפעמים רק הכיתה אבל תמיד מקציבים לה זמן.
 

כל חיי התפללתי, אם באדיקות או לא זו כבר שאלה אחרת. לרוב ניצלתי את זמן התפילה ליותר מדי מחשבות, ובעיקר קריאה וחזרה על קטעים שכבר היו שגורים היטב בפי. בשלב מסויים כבר לא הרגשתי שום דבר מיוחד במה שאני עושה. עד שגיליתי קטע מיוחד בתפילת העמידה,שהיא תפילת שמונה עשרה.
בסוף תפילת העמידה ישנה ברכה הנקראת "שומע תפילה" והיא נראית כך:

שְׁמַע קוֹלֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ, חוס ורחם עלינו, וְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים אָתָּה. וּמִלְּפָנֶיךָ מַלְכֵּנוּ, רֵיקָם אַל תְּשִׁיבֵנו.

בברכה זו קיימת האפשרות לבקש בקשה מיוחדת. בסידור מציינים שבזמן עצירת גשמים אמורים לכוון את עצמנו ואת הברכה הזו לתחנונים שישנו את תנאי מזג האוויר, כלומר שהגשם יתחיל לרדת לפני שהכנרת המסכנה שלנו תתייבש.

 
 

לטוס לפריז בתחנונים

במשך השנים התפילה הפכה לכל כך משעממת שנעשיתי ישנונית לחלוטין, ועד שלא הייתי מגיעה לתפילת העמידה הייתי ממשיכה לשבת (תרתי משמע) ולהריץ את הדפים בסידור כמה שיותר מהר עד הקטע שבו מגיעים לבקש את הבקשה האישית שלי. ולא היה נעים להודות לי בזה אף פעם, אבל האמת היא שכל הדברים האחרים בתפילה פשוט היו מיותרים בעיניי.

כשהייתי בכיתה ח' הייתה הגרלה של עיתון מאוד מפורסם ונאמר שהזוכים בה יטוסו לפריז על חשבון העיתון. שבועות שלמים הייתי מבקשת בתפילה שיצלצלו אליי הבייתה מהעיתון ויגידו לי "אפרת?" ואני אענה בהלם מוחלט "כן?!" , ומעברו השני של הקו יגידו "את זכית בטיסה לפריז!!" ואז דמיינתי את עצמי צורחת מרוב אושר, שהנה ההתמדה בתפילה שלי עזרה ויש אלוהים בעולם הזה, והאלוהים הזה מטיס אותי לפריז ועוד בחינם.
 

שביתת שלג

אני זוכרת תקופה לא יציבה במיוחד במערכת החינוך בשנים האחרונות שלי בתיכון, במסגרתה גם הייתה לנו שביתה רצופה של חודשיים שלמים. בתקופה הזו היו לא מעט שביתות של ארגון המורים העל יסודיים, ולפעמים זה היה מגיע בהפתעה אבל משום מה תמיד אצלי השביתות נפלו כשלא רציתי- כשהייתי אמורה לטוס לפולין, כשהייתי בטיול שנתי, כשהיית חולה והעיקר שהשביתה לא תיפול ביום שבאמת אצטרך אותה.

אבל שיא השיאים היה בדיוק ביום שאליו חיכיתי וציפיתי שנים רבות. בעיר מגוריי חיפה לעולם לא יורד שלג, ואם כן אז ממש לשניות מעטות באוניברסיטה שנמצאת בנקודה הכי גבוהה על הר הכרמל. והנה להפתעתי הרבה באחד הימים המורה נכנסה לכיתה וחילקה לנו טפסים עם אישור יציאה לטיול בית ספרי בחרמון. חשבתי לעצמי: "סוף כל סוף משהו טוב שיוצא מהמקום הזה, נוכל לראות שלג באמת ויהיה אדיר". איזה כיף, ממש מרגש, יום מושלג שבו לא נלמד. השמחה כמובן נקטעה כמה ימים לאחר מכן שבחדשות החלו לדבר על שביתה שמתכוננת להתרחש ביום הטיול לחרמון. אמרתי לעצמי " הפעם צריך להתפלל ולהתפלל טוב" והשתדלתי לא לרחם על הסידור בימים שלפני הנסיעה המתוכננת. והסידור המסכן כבר לא היה מסוגל לספוג את העצבים שלי כאשר יום לפני הנסיעה בית הספר יצא בהכרזה שהטיול לחרמון מבוטל בשל השביתה המתוכננת למחרת.

היום אני יכולה לומר שזה היה מאוד טיפשי, אבל ממש רציתי לטוס לפריז ולראות שלג בחרמון. ואם היה אפשרי לסדר טיסה לפריז כשהיא מושלגת זה עוד יותר טוב. לפעמים כשאני מגיעה לבית הכנסת, אני מסתכלת על ילדות ונערות ותוהה על מה הן מתפללות. האם גם הן ממהרות בסידור בדיוק לאותה ברכה שאני כל כך אהבתי ואם גם הן רוצות את אותם הדברים שאז נראו לי כל כך חשובים והיום, הם נראים לי כל כך ילדותיים.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל