סיפור אמיתי על שריפה בלב ים

תאור השריפה החל מנמל הבית, דרך שלבי השריפה והדרכים בהם התמודדנו עימה, הכל מנקודת המבט שלי.

 

כ-13 שנה עברו מאז הארוע ועל כן אינני זוכר את כל שמות אלה הקשורים בו. ייתכן שקיימים אי דיוקים בפרט זה או אחר אך אלה אינם משמעותיים. אני מביא את הדברים כפי שקרו לי; מעולם לא ערכתי תחקיר לארוע.

זה היה בסתיו 1971 כשפנה אלי אחד הפקידים ב"צים" ושאל אותי באם אני מוכן, בנוסף לתפקידי כחובל 3, גם להעביר שעורי מתמטיקה לקבוצת קדטים (שאינם בוגרי ביה"ס לקציני ים עכו) אשר אמורה להצטרף להפלגה במסגרת הכשרתם לקצונה. בראשם עומד אחראי על הקדטים- חובל ראשון חנן יונגר. נקבע גם תעריף מפתה למדי. הפקיד הפנה אותי למר פייגלוביץ- מורי (למתמטיקה) ורבי בבי"ס התיכון שהיה כנראה קשור לנושא באמצעות המכון להכשרת קציני ים.
זו היתה עבורי חוויה מיוחדת. הנה אני נוסע לביתו של מורי למתמטיקה אך הפעם באופן שונה, הפעם אנו נפגשים כשני מבוגרים ואפילו כשני מורים (עם כל ההסתייגויות הדרושות). הוא הסביר לי מה עלי ללמד ואף צייד אותי במספר ספרי לימוד.
שם האוניה היה "תמר" ושם רב החובל- כץ. זה היה צנום וצעיר (32!). עליתי לאוניה כשאך גמרו לפרוק אותה. עתה עסקו המלחים בניקיון המחסנים. נכנסתי לתאו של החובל הראשון (איתן שימנסקי) להודיע לו דבר מה, ולפתע פרצה אזעקה. פרצנו החוצה במהירות למקום שבו היה צג הבקרה של גלאי העשן כדי לברר מההפשר. מהר מאד הוברר כי הגלאי שתפקידו להתריע על שריפות במועד מוקדם ככל האפשר- הופעל כנראה כתוצאה מענני האבק שהעלו המלחים בטאטאם את המחסנים.
פעם אחת- לא נורא, אך ארועים מסוג זה חזרו ונשנו. בכל פעם רצנו לצג, ראינו באיזה מקום אותר עשן, מהרנו למקום- ולא מצאנו דבר.כנראה שהמכשיר היה רגיש מדי. למרות ההטרדה הייתי מרוצה. המכשיר פועל ויגן עלינו באם יהיה צורך בכך.
יצאנו לים. האוניה היתה ריקה- ללא מטען. לאחר כשלושה ימים נכנסנו לאזור שבו היו גלי גיבוע גבוהים למדי והאוניה, יחד עמנו, החלה להטלטל. הרוח התחזקה. בשעה 19:50 עליתי לגשר למשמרת. כבר היה חשוך. נכנסתי לחדר המפות ובדקתי היכן אנו נמצאים. היינו צפונית לקייפ בון (טוניס). נפרדתי מלוליק, החובלה-2 (איש עגלגל ונחמד שהיה מבוגר ממני בכ- 20 שנה), ויצאתי לכנף הגשר הימנית להכיר את הצופה. הוא היה אפריקני נמוך קומה שכנראה בחר בקו הזה משום שהאוניה היתה פוקדת את נמל הבית שלו. הגלים התגברו והאניה התנדנדה באלימות מצד אל צד. אינני זוכר שום סערה אחרת בה האוניה הטלטלה עד כדי כך. מד הגלגול הראה 30 מעלות (אולי אף יותר אך לכך איני מוכן לערוב), חפצים שהיו מאוחסנים בארונות בגשר ואשר היו עשויים חומרים שבירים, החלו להתנפץ בקולות בלתי נעימים. למעשה לא היה כבר ניתן לעמוד מבלי לאחוז בדבר מה יציב.
לוליק חזר לגשר ושאל אותי באם יש מטף לכיבוי אש בקרבת מקום. שאלתי אותו "מה הבעיה?", "שום דבר מיוחד", הרגיע, חיפש עוד קצת ויצא את הגשר. להרף עין, כשהדלת לחדר המדרגות היתה פתוחה, ראיתי מעט עשן או שנדמה לי בדיעבד. לאחר זמן קצר חשתי בריח משונה. הבטתי לאחור... ונדהמתי. אט אט הסתלסל לו סלסול עשן לתוך הגשר. טלפנתי לחדרו של רב החובל אך לא נתקבלה תשובה. כשהחזרתי את השפורפרת על כנה פרץ רב החובל פנימה כשאחריו חודר עשן בכמות עצומה. מבעד לדלת לא ניתן היה לראות דבר, כ"כ סמיך היה כבר העשן. כשהדלת נסגרה והאפילה חזרה והשתלטה עלהגשר, היתה בי לרגע תחושה שמה שראיתי לפני רגע- היה חזיון תעתועים בלבד. האשליה המתוקה נגוזה מיד כשראיתי שרב החובל מעביר את ידיות השליטה על המנוע למצב של "עצור" והפעיל את האזעקה. משהו הטריד אותי מבלי שאוכל לזהות את הגורם המטריד. הנחתי לכך ויצאתי את הגשר לכנף הימנית שם היתה השליטה על מערכת האוורור באוניה והפסקתי את פעולת האוורור. לובן עיניו הנפחדות של הצופה גרם לי עצבנות מה.רב החובל אמר לי לקרוא לחובל הראשון וכשיצא את הגשר כבר בצבצו להבות בחדר המדרגות. העשן בגשר היה כבד ומחניק מאד. בקושי איתרתי את הטלפון... תפשתי; מדוע היה על רב החובל להפעיל את האזעקה? מדוע לא עשה זאת גלאי העשן? הפעם כשהיה צורך בו- הכזיב הנודניק. התקשרתי לחובל הראשון אך לא ענה לי איש. החלטתי לרוץ ולהודיע לו בתאו. חציתי את חדר המפות במהירות ופתחתי את הדלת המקשרת לחדר המדרגות, אותה הדלת שרב החובל עבר בעדה אך לפני רגע קט, אך כאן קידמה אותי הפתעה. האש אחזה כבר במדרגות ובקירות הסמוכים אליהן. המעבר הזה היה חסום. חציתי שוב את הגשר ויצאתי לכנף השמאלית שהיתה מעל תאו של החובל הראשון. שם ניתן היה עדיין לנשום. מחלונות חדר האלחוט שהיה ממוקם בירכתי הגשר מצד שמאל- פרץ עשן רב. זה היה עשן שחור וסמיך שעדיין לא הגיע למקום בו נמצאתי. נגשתי לדופן הקדמית כדי לקרוא לחובל הראשון- מתוך תקוה שהוא ישמע אותי מבעד לחלונו. המחזה שנגלע לעיני היה כאילו לקוח מהסרטים. איתן שימנסקי שלשל מבעד לחלון סדינים הקשורים זה לזה. הקצה התחתון של חבל הצלה מאולתר זה היה כשלושה מטר מעל הסיפון, אך לא היתה בכך נחמה. שם למטה על הסיפון, בדיוק מתחת לחלונו של איתן, רבץ לו המדחף הרזרבי. ליפול בין זרועותיו המפותלות זו חוויה מפוקפקת. קראתי לו, הוא הפנה את ראשו, מסתגל במהירות להתפתחות שחלה וצעק "זרוק לי חבל".
בקשה לגיטימית.
מנין לעזאזל משיגים עתה חבל? איתן נראה נרגש מאוד והנחתי שלא עומד לרשותי זמן רב. לאחר התלבטות קצרה ירדתי לסיפון סירות ההצלה. סיפון זה היה קומה אחת מתחת לקומת הגשר. בדרך אליו נאלצתי כמובן לחלוף על יד חלונות חדר האלחוט. העשן שם היה כל כך סמיך שכשיצאתי ממנו נאלצתי להמתין מעט כדי שעשתונותי ישובו אלי.עליתי לסירת ההצלה ופרקתי את חבל החרטום שלה (אותו חבל האמור להקשר מחרטום הסירה קדימה לסיפון הראשי של האוניה כדי למנוע בשעת השקתה של סירת ההצלה, את התרחקותה מהאוניה). חזרתי לכנף השמאלית של הגשר, קשרתי קצה אחד וזרקתי את הקצה השני למטה.יציאתו של איתן שימנסקי מהחלון והטיפוס עד לגשר- ארכו שניות בלבד. כשהגיע אלי פניתי אליו נדהם "טיפסת כמו קוף". הוא היה במצב רוח מרומם יחסית כשסיפר לי את פילוסופית החיים שלו על רגל אחת: "...כשהאש בוערת לך בתחת- אתה רץ מהר מאד".
הוא נעלם בתוך ענני העשן לכיוון הירכתיים.
עדיין חייתי בהרגשה כי הדליקה נמצאת בשליטה וכי למעשה ייגמר כל העיניין בתוך זמן קצר ועל כן מוטב שאשאר בגשר. עתה פרצו להבות מחלונות חדר האלחוט וכיסו את רוב המעבר הצר לסיפון הסירות ולירכתיים. העשן הכבד שהיה עד עתה בתוך הגשר יצא לכנף השמאלית- המקום שבו הייתי. קשיי הראיה ובעיקר המחנק יצרו אצלי תחושת חרדה ובהלה. כעת היה ברור לי שעלי להחלץ משם. היות והמעבר הישיר לירכתיים היה חסום בלהבות והירידה במדרגות הפנימיות של המבנה היתה בלתי אפשרית כבר מזמן- ניסיתי לחצות את הגשר לכוון הכנף הימנית, אך המעבר היה פשוט בלתי אפשרי. קראתי למלח המשמרת אך לא שמעתי כל תשובה. ניסיתי בכל אופן לעבור לכוון הירכתיים כדי להגיע לסיפון הסירות אךהחום העצום שנבע מהלהבות הרתיע אותי. המקום היחידי שנראה בינתיים נקי מעשן ואש היההסיפון העליון ביותר שהוא בעצם גגו של הגשר (monkey island). לרגע שקלתי לעלות ובעצם לנוס אליו, אך מיד הבנתי שזה רק דחיה שלהקץ.
נלכדתי- זה הסוף.


אני בפניקה, הרגליים רועדות. נושם בקושי. לקפוץ לים? סתם כך ללא חגורת הצלה? אפילו בחשיכה ששררה יכולתי להבחין בגלים הענקיים. הגבנונים נעו כעדר שלמפלצות קדמוניות.
שקט. אמא יושבת על כסא בסלון. עיניה אדומות מבכי, שערה מאפיר. אבא עומד לידה, ידו מונחת על כתפה, ראשו מורכן.
לא! עוד לא! אני אצא מכאן. הכנתי עצמי לזינוק, כשמתוך הלהבות והעשן פורץ חנן יונגר. מה אתה עושה פה? אתה תצלה כאן, הוא נעלם שלעומת שבא, שניות שלהמתנה וגם אני פורץ. הלהבות חורכות את שיער ראשי וידי, אך אני מגיע לסיפון הסירות.
כאן יש תכונה רבה. רב חובל עומד במרכז בין שתי הסירות ומחלק פקודות קצרות. חלק מהאנשים עסוק בהתזת מים מבעד לחלונות לתוך החדרים מהם פרצו להבות. זהלא עשה שום רושם על האש שבאותה העת היו לה כבר הרבה דיויזיות בעורף. במקום יש ארגז המכיל חגורות הצלה, אני מעלה אחת עלי. חלק מהאנשים היה עסוק בהכנת סירות ההצלה להורדה. האלחוטאי פונה אלי ושואל איפה יש מסיכות עשן. עד לאותה שעה הספקתי להפליג רק כשלושה ימים על האוניה הזו ולא יכולתי לעזור לו בכך. "שים עליך חגורת הצלה" אני אומר לו, אך הוא פנה לכיוון חדר האלחוט ואמר לי "אני הולך לשדר S.O.S". הוא כנראה לא מודע לתופת המשתוללת בחדר האלחוט. אני מסביר לו, הוא בשלו. אחרי זמן קצר הוא חוזר מטושטש מנשימת יתר של עשן. שלוש פעמים הוא ניסה עד שהשתכנע שלא ניתן. כעת הוא כבר מטושטש כהוגן. שמתי עליו חגורת הצלה והובלתי אותו לצד ימין (שהיה "מעל הרוח" באותה עת) שם היה פחות עשן. להבות החלו לבצבץ מתחת לרגלינו, זה היה סיפון עץ וכולנו היינו "מודעים לעומק הצרה". המעבר היחידי שנותר לנו היה מדרגות הברזל (מעין מדרגות חרום) לכיוון הירכתיים, אלא שמעבר זה היה אפוף עשן סמיך. לא היה גם ברור מה המצב למטה. ייתכן שניתן היה לחצות את המעבר במבצע זריז ולהגיע בסופו של דבר למקום גרוע יותר וזה, כמובן, קונץ קטן מאד.
לפתע שמענו צעקות רמות מלוות בהקשות עזות על הדלתות. הקולות הגיעו אלינו מכיוון התאים של הצוות אשר היו ממוקמים שני סיפונים מתחתינו. חשתי אצבעות של קור חודרות. לא רציתי לתאר לעצמי כיצד אנשים נלכדים בתאם.
חלף זמן מה עד שהראשון ביננו שהתעשת ניגש לכיוון המעקה ושאל "יש שם משהו למטה?" הקול הבוטח שענה הווה ניגוד מוזרלז עקות ששמענו "כן אני ה-donkeyman (דרגה של מכונאי המקבילה לרב-מלחים). "מה קורה שם לכל הרוחות?" ,"ישנם כמה חבר'ה שהלכו לישון ונעלו אתהדלת. חלקם עדיין לא מבינים במה המדובר ומסרבים לצאת, למרות הקריאות שלנו". מישהו הורה לו לרכז את האנשים ביכרתיים ולהעביר אותם לחרטום האוניה שם לא נשקפה כל סכנה בשלב זה.
בינתיים החמיר אצלנו המצב. רב החובל רצה בכל אופן לבדוק האם ניתן לעבור במדרגות הברזל לכיוון היכרתיים. שוב התנדב יונגר חנן. אני עמדתי בראש המדרגות כדי לשמור איתו על קשר. אחרי שירד כשש מדרגות, הוא נעלם בעשן.
עברו מספר דקות שבהן לא שמעתי ממנו דבר. עמדתי לקרוא לו, כשלפתע הוא הגיח במהירות מתוך הענן, פניו סמוקות ועיניו בורקות "אי אפשר לעבור, זה קיטור שם למטה". כמויות מים שהצטברו על הסיפון, כתוצאה מנסיונות הכבוי, גלשו מטה עם טלטולי האוניה, פגעו במתכת לוהטת והתאדו. המעבר האחרון שלנו לאיזור שאין בו אש היה מנותק.
בשלב זה קיבל רב החובל החלטה "הורד את סירת ההצלה!". הרעיון היה פשוט וחכם. אנו שנלכדנו בסיפון הסירות, נשתמש בהן כדי להגיע לחרטום האוניה. ניגשתי לסירה הימנית אשר כבר הורדה לגובה הסיפון. לוליק, החובל ה-2, עמד שם והתיז סילון מים על דופן הסירה, בנקודה שבה פגעה להבה אדירה של אש. זו פרצה מאחד הצוהרים העגולים שבדופן האוניה. לולא צעד זה, יתכן והנזק שהיה נגרם לסירה, היה מוציא אותה מכלל שימוש.
בנתיים התברר שקיימת איזו שהיא בעיה עם אחד הקילונים (התמוכות הנושאות את הסירה) של הסירה השמאלית. הקילון סרב לנטות לכיוון הים, כך שלא היה ניתן למעשה להוריד את סירת ההצלה. היה גם מי שהוסיף וציין כי ממש מאחורי הצוות שניסה להתגבר על הבעיה, במרחק של 2 מטר לכל היותר, עומדים בתוך תא קטן בקבוקי חמצן- אציטילין המשמשים לריתוך. אלה הם בלונים בגובה שלמעלה מקומת אדם והיה ברור שאם החום הרב יגרום להם להתפוצץ, יהיה שמח.
לוליק ואני נכנסנו לסירה (הימנית). רב החובל משך בידית והסירה ירדה אל הים, אך לא לגמרי. הסירה היתה תלויה על וויה בערך בגובה שליש גל. כך, בכל פעם שבא גל, טפסנו אל פסגתו וזמן קצר לאחר מכן"נפלנו" ממנו בקול חריקה מפחיד. חששתי שהספסלים שאליהם היו מחוברים הווים- יתפרקו. מדי פעם כשהאוניה נטתה לצד שלנו, נשפכו עלינו כמויות מים גדולות.המים היו חמימים ויצרו תחושה רגעית נעימה. אח"כ שמנו לב כי המים היו מעורבים בפיח שחור וכך קיבלנו גם אנחנו גוון דומה. נגשנו לפרק את הווים כדי להשתחרר מאוניה אך ענין זה לא היה פשוט. היה ניתן לפרק את הוו רק כאשר הסירה נמצאת בפסגתו של גל והיה גם חשוב ששני הווים ינותקו בבת אחת. אני הייתי בירכתי הסירה ולוליק בחרטום. תאמתי עם לוליק. ראיתי גל גדול מתקרב "שלוש, ארבע..." אני ניתקתי, לוליק לא ניתק. החזקתי בכול כוחי בוו. רב החובל, שהבחין כנראה בקושי שלנו להתנתק, שאל "מה העניינים ?" ולאחר תשובה קצרה הבין במה מדובר והוסיף לנו עוד אורך לכבל התליה של הסירה. למרות שמנועי האוניה הודממו עדיין היתה לה תנופה והיא המשיכה "לעשות דרכה במים". בנוסף נשבה הרוח פחות או יותר מכיוון החרטום, כך שעתה כשהכבל היה ארוך יותר, הסירה החלה לנוע לכיוון הירכתיים של האוניה. לוו ומערכת הגלגלות הקשורה אליו, משקל משמעותי וחששתי כי אם אשחרר אותם, קיימת סכנה כי אחד מאתנו ייפגע מהמשקולת המתנדנדת הזאת. לוליק התקשה בשחרור הוו השני ואני הרגשתי שלא נשאר לי כח להחזיק בוו שבידי. "שחרר כבר את הוו" צעקתי ואמנם לוליק התעשת והצליח לנתק את הוו שמיד התנדנד קדימה והלאה מהסירה. בשלב זה כבר היתה לכבלים שהחזיקו את הוו שבידי נטיה משמעותית לאחור והיה ברור שאם אשחרר את הוו, תנוע מערכת הגלגלות הכבדה הצמודה אליו קדימה לכיוון לוליק. גם הוא זיהה את הסכנה והחל לקרוא: "אל תעזוב אל תעזוב..." אבל זה היה כבר בלתי אפשרי. לא הייתי מסוגל יותר לאחוז בוו (פרושה של אחיזה זו היה למעשה לבצע סקי מים, כשבמקום מגלשים לרגלי, יש לי סירת הצלה).
"הורד את הראש! אני עוזב".
הוא צעק "לאאאאא" ארוך ומפחיד אך ברגע האחרון עשה מה שצריך לעשות והתכופף. הגלגליות חלפו במרחק קטן מעל ראשו. בתנועתן חזרה כבר לא הגיעו אליו. היינו כבר מאחורי ירכתי האוניה – מתרחקים.
הסירה שלנו היתה מצויידת במנוע (השניה הונעה באופן ידני), כחובל שני היה לוליק אחראי להפעלת המנוע. בכלל, לוליק נתפס בעיני כקצין הבכיר בסירה וציפיתי ש"יתפוס פיקוד", אך הוא פשוט ישב לו על אחד הספסלים ולא עשה דבר. "לוליק תפעיל את המנוע", אך הוא המשיך לשבת. כך חזרתי מספר פעמים עד שהוא מלמל "שכחתי איך מפעילים" ?? הוא כברהיה כ-20 שנה חובל שני ובוודאי הפעיל מאות פעמים מנוע של סירת הצלה. קודם לכן, בשעה שהתיז מים על דופן סירת ההצלה, היה שרוי בתחום אפוף עשן. הבנתי כי נשימת יתר של עשן, גרמה לו טשטוש. מזווית העין ראיתי צללית של גוף היורד לים בצד הדופן השמאלית של האוניה. כנראה שהתגברו על התקלה בסירת ההצלה השניה. לא הייתיבטוח משום שכבר היינו רחוקים למדי. באותו הרגע חשבתי שהרעיון של רב החובל לפתרון המעבר לחרטום האוניה היה אומנם חכם, אך לא כל כך פשוט.
החלטתי שלא ניתן להמתין יותר וניגשתי בעצמי להתניע את המנוע. זה כנראה השפיע על לוליק שהתעשת במהירות ואמר שהוא יעשה זאת וביקש שאמצא עבורו את הפנס. בסופו של דבר התנענו את המנוע והתחלנו לנוע חזרה לעבר האוניה. הגלים היו גבוהים למדי, כשעמדתי הם היו בגובה הסנטר שלי. מהמקום שבו היינו, יכולנו לראות רק את ירכתיה הבוערים של האוניה.

ההתקדמות היתה איטית. סירת ההצלה תוכננה לשאת עשרות אנשים; כשהסירה עמוסה רק בשניים ובנוסף- הים גלי, הרי שלעיתים קרובות היה המדחף מחוץ למים. כשזה היה קורה- היו סיבובי המנוע עולים במהירות וחששתי שמשהו יקרה לו.
לפתע שמענו קולות. האגדה מספרת שימאים ששהו זמן רב בים שמעו קולות של בנות-ים שקראו להם, אך אנו לא שהינו זמן רב בים והקולות היו של גברים. התברר כי סירת ההצלה השניה נסחפה כמונו עם הרוח ומשום שהם היו "מעל הרוח" יכולנו לשמוע את קולותיהם. איתן, החובל הראשון זיהה אותנו וצעק "זרוק לנו חבל" (כנראה שזה פסוק שגור עליו).
הטלת החבל לא היתה קלה בעיקר משום שהסירההיתה חלקלקה ממי ים וכמו כן התנדנדה כהוגן, כך שהתקשתי לשמור על יציבות, אך גם משום הרוח שנשבה. אחרי מספר נסיונות הצליח איתן לתפוס את החבל. לאחר הקשירה החל שלב הגרירה- או מה שחשבנו לגרירה. למעשה קצב ההתקדמות היה אפסי. הסירה שגם מקודם התקדמה בקושי- כמעט ולא התקדמה. אחרי מספר דקות קיבל איתן החלטה וקרא: " נתק אתהחבל". היה לי ברור במה מדובר. הצעתי להם לעבור לסירה שלנו, אך איתן אמר שזה מסוכן וזה היה בעצם נכון.
היה ברשותם מכשיר קשר מטלטל לקריאת S.O.S וקיוויתי שזה יעזור. החבל היה רטוב ומידי פעם כשהסירות התרחקו אחת מהשניה- קיבל החבל מתיחה רצינית. הקשרים התהדקו באופן כזה שלא יכולנו לנתק את החבל. בסופו של דבר נאלצתי להשתמש בגרזן.
התחלנו להתקדם לכיוון האוניה שכבר היתה רחוקה למדי. מהכיוון שלנו יכולנו לראות רק את ירכתי האוניה שהיו בסה"כ מדורה אחת גדולה. לא ידענו אם גורל דומה היה גם לחלקים אחרים של האוניה, לא ידענו מה קרה בנתיים לצוות- האם יש אבידות בנפש ואולי האוניה בכלל ננטשה.
לפתע הבחנתי באיתות אור שנצנץ בקרבה לירכתי האוניה, משמאלה. קיבלתי תשובה חלקית לתהיות שלי- יש חבר'ה שכבר אינם באוניה והם מנסים ליצור קשר. ניסיתי לפענח את האותות אך לא הצלחתי. אומנם לא השתמשתי במורס כבר הרבה זמן אך בזמנו כשלמדתי זאת ,ידעתי את "החומר" לא רע. ייתכן שהמאותת אינו יודע איתות כהלכתו. בין כה וכה החזרתי אור ארוך שפרושו "קיבלתי". האיתות המשיך, חסר משמעות כמקודם. בקשתי מלוליק שיתקרב לכיוון האור. כשחשבתי שאנחנו מספיק קרובים התחלתי לקרוא לכיוון הצללית שאט אט החלה ללבוש צורה על רקע האור שבקע מהמדורה הגדולה. לא קיבלתי כל תשובה. מחשבות מפחידות חלפו בראשי. קראתי שוב ושוב. דומיה של בית-קברות. כשהתקרבנו יותר, ראינו שזו הרפסודה המתנפחת (לה צורה כשל חרוט שבסיסו במים). היא התנדנדה אנה ואנה, קשורה בחבל לירכתי האוניה והאור הפנימי הקבוע בראש הרפסודה נראה מדי פעם מבעד לפתח הכניסה המשולש. הגענו עד לרפסודה, הצצתי פנימה, לא היה בה איש. כיוון הרוח היה מצד ימין של האוניה כך שמצד שמאל של האוניה שהיה "מתחת לרוח" התעופפו, תוך כדי פיצפוצים, עצמים בוערים.
באותו רגע חל פיצוץ אדיר, כדור עצום של אש עלה מכיוון סיפון הסירות השמאלי, לשמים. באופן מוזר שמר הכדור על צורתו עד לגובה רב ואז נמוג בבת אחת. אלה היו בקבוקי החמצן-איצטלין שהגיעה שעתם. אם הפיצוץ היה מתרחש כאשר נמצאו שם אנשים, היו התוצאות חד משמעיות.
החלטנו להתקדם לכיוון החרטום.
בדרך כלל כשאוניה ניגשת לסירה בים היא באה "מעל הרוח" כדי לגונן על הסירה ויושביה, אך במקרה הזה היה כאמור הנתיב שמתחת לרוח בחזקת מסוכן, כך שבחרנו לשוט דוקא לאורך הדופן הימנית של האוניה.
השייט הזה היה כמסע בחלום. ראינו עשן יוצא מכל מקום, פה ושם אף בצבצו להבות. ריח מיוחד נישא באויר, מתוך האוניה שמענו פצפוצים, אך לא שמענו קולות אדם. בהמשך השייט התברר לנו כי רק "הבית"- accommodation (מבנה המגורים המצוי בירכתי האוניה)- בער.יתר חלקי האוניה היו נקיים מעשן.
כשהגענו למחצית האוניה (midship) ראינו בפעם הראשונה בני אדם נרגשים מנופפים בידיים. לאחר זמן קצר הגיע רב החובל שסימן לי להתקדם, להקיף את החרטום ולגשת לאוניה מתחת לרוח- באיזור החרטום (שם לא בער דבר כך שלא היתה סכנה). לוליק סובב את ידית ההגה מוקדם מדי וכתוצאה מכך התקרבה הסירה במהירות לכיוון החרטום. הסירה עלתה וירדה בפראות, כשהיא מתקרבת במהירות לקיר הפלדה. היה חשש סביר שנתרסק על דופן האוניה. לאחר מספר צעקות על גבול ההיסטריה "לוליק ימינה! לוליק ימינה!" הצלחנו, בדוחק, לחלוף על פני החרטום. על דופן שמאל ראינו סולם חבלים. הגענו אלהמנוחה. כך חשבתי.
מהר מאוד התברר לי שנרגעתי מוקדם מידי. לוליק לא היה מרוכז דיו. הסירה לא התקרבה לסולם החבלים, להיפך, הלכנו והתרחקנו ממנו כשאנחנו קרבים לאיזור ה"בית", לאיזור הבוער של האוניה. בידיוק הדבר שממנו נמנענו מלכתחילה. דבר ארור. נכנסנו לתחום שבו כל הזמן התעופפו ונחתו עצמים בוערים. מלמעלה- שמים אדומים. אני מתפלל שלא נחטוף דוקא עתה. נזכרתי שאורליג, בן המחזור שלי, שחזר פעם מאיזשהו קורס להינצלות בים, הדריך אותנו במשחתת (היו פעם גם כאלה) כיצד יש לצאת אל פני המים לאחר שקפצת אליהם מאוניה בוערת "... יש לנפנףבכף היד מעל הראש כדי להזיז הצידה קרשים וברזלים בוערים..." כן, הוא אמר "ברזלים". בסדר, אצלו הם צפו, כאן הם נוחתים.
בסופו של דבר יצאנו מהשטח המוכה. ניגשנו,נקשרנו ועלינו לסיפון. כאן במקום הרחוק ביותר מהאש- התקבצו אנשים. הלהבות האירו את הסיפון כבאור יום. רב החובל לקח אותי לצד ושאל איפה היינו בתחילת הארוע."מספר מילים מערבה לקייפ בון" עניתי לו והוספתי כי השארנו את סירת ההצלה השניה מאחור. הוא הנהן בראשו וסיים את השיחה. רציתי לשאול אותו כיצד הצליח להגיע מסיפון הסירות לחרטום האוניה, אבל אז פנה אלי אחד הקדטים ושאל באם אני רוצה בסיגריה, כשעניתי בחיוב הוא שלף קרטון (!) סגריות (המכיל עשר חפיסות) ומתוך חפיסה שכבר היתה פתוחה הציע לי סיגריה. יש כאלה שמסתדרים טוב יותר.
"יש לך אש?", שאלתי והוא צחק. אש היתה שם למכביר. "כולם בסדר?" "כן, חוץ מהמכונאי השני (שהיה פליפיני כמדומני), הוא נכנס לתוך האש והעשן כדי להציל 5,000$ חסכונות שהיו בתאו ומאחר שלא שב גם לאחר זמן רב- פרצו 2-3 חבר'ה, מצאו אותו שוכב מעולף וחילצו אותו משם". הקדט הצביע לכיוון הפצוע. הוא שכב שם, עטוף בשמיכה ונראה מנותק מהסביבה. אינני יודע מה השפיע עליו יותר, עודף העשן שנשם או האובדן של כל חסכונותיו. (לימים נודע לי כי "צים" פיצתה אותו בגובה 2,500$, למרות שלא היתה אחראית למזומנים שהצוות מחזיק בתאו). היה שם עוד ימאי אחד שהיה פצוע מעט בברכו. הוא נפצע כשחזר לתאו לחלץ את הציפורים שהחזיק שם. הוא הראה לכל אחד בגאווה את הציפורים שהחזיק בכלוב. הן נראו במצב תקין. שאלתי אותו מדוע הוא רטוב. מתברר כי כשהיה כבר ברור שלא ניתן לכבות את האש - הוחלט לפחות לבודד אותה מיתר חלקי האוניה ובעיקר מחדר המכונות על מיכלי הדלק שבקרבו. אמרו לי שזה היה הרעיון של המכונאי הראשי. פשוט אטמו את קומת הסיפון הראשי ופתחו את ברזי כיבוי האש מבלי לטרוח לחבר אותם לצנור כלשהו. הצטברה שם שכבת מים בגובה קומת אדם (מה זה עשה ליציבות כלי השייט?) "מה עכשיו?", שאל הקדט הנמרץ. "עכשיו מחכים שתעבור באיזור אוניה אחרת ותחלץ אותנו".
אינני יודע כמה זמן חלף, אולי שעתיים. אחד מהחבר'ה זיהה אורות של כלי שייט שנסע פחות או יותר בנתיב שלנו. היתה התרגשות גדולה. הוצאתי מהסירה ציוד פירוטכני וירינו מספר רקטות. (מאוחר יותר תפשתי שזה היה מיותר. הרי האוניה שלנו בערה וזה נראה מצוין למרחוק...) למרות זאת, דאגנו, חששנו שמא הם לא זיהו אותנו, שמא הם ימשיכו בדרכם וכו' וכו', אך האוניה קרבה וקרבהעד שהיתה דופן מול דופן, אז החלה בתמרונים משונים, פנתה אנה ואנה ועשתה סיבובים לא מובנים עד שעמדה.
רב החובל הורה לי להעביר את כל האנשים לאוניה המצילה- כולל קצין המכונות הפצוע, למעט קומץ אנשים שישאר על האוניה, שכלל את רב החובל, הכלכל הראשי ועוד כשלושה אנשים. את הפצוע עטפנו בסלינג (רשת חבלים) והורדנו אותו מעבר לדופן עד לסירה. היתר ירדו באמצעות סולם חבלים.
למטה בסירה, ספרתי את האנשים שהיו עמי למקרה וחס ושלום נתהפך או משהו דומה. ספרתי 35 איש ויחד עמי- 36. יצאנו לדרך.36 פרצופים שותקים שאת רובם אינני מכיר. גלים גבוהים. מצד אחד אוניה בוערת וחמישה איש עליה המתבוננים בנו ומצד שני – אוניה חשוכה שרק את אורות הנווט שלה רואים.
בערך במחצית הדרך פנה אלי אחד הקדטים ואמר בהחלטיות שאם זו אוניה ערבית- הוא לא עולה עליה. נו מה עושים עם דבר כזה? נעמוד פה בלב ים עד שנתפוש את הטרמפ המתאים?
התקרבנו לאוניה, אחרי שהורגלנו לאור העז היה משהו מאיים בחשיכה ששררה על סיפון אוניה זו.
לפתע בקע קול מתכתי "What nationality are you?" (לאיזה לאום אתם שייכים?) זוהי שאלה מקובלת בתנאים כאלו אבל לנו כישראלים (ואולי גם כיהודים?) יש רגישות מיוחדת לנ"ל. עתה כבר שמעתי קולות שיחה על הסיפון. חדדתי את אוזני כדי לשמוע באיזה שפה מדברים שם...
זה נשמע לי כמו ערבית.
עזרתי עוז וקראתי בקול ברור ככל שיכולתי "ISRAEL"
"או-קיי חבר'ה, קשרו את הסירה ועלו, יש מרק חם".
בעברית.
שאגת השמחה שפרצה דומה שהשקיטה את הים לרגע.
"יש בינכם קצין?", נשאלנו. הזדהתי. נתבקשתי לעלות לגשר הפיקוד. רב החובל רוצה לראות אותי. זו היתה אונית צובר שהיתה גדולה משלנו. גם מבנה המגורים היה גדול יותר, הוא היה גם לא מוכר, זר. להגיע לגשר באוניה שמעולם לא הכרתי זה לא פשוט, במיוחד כשאתה נרגש, ממהר ובלי לווי.
באחד השלבים כשעליתי במדרגות, מרוכז בטיפוס, פני כלפי המדרגות, חשתי לפתע בנוכחות. כשהבטתי למעלה- נדהמתי, עמדה שם אישה! אישה יפה בחלוק לבן... זהו, כעת ברור הכל. כל הזמן רק חשבתי שניצלתי מהאש. מה שקרה הוא שניצלתי באש וכעת אני בגן עדן...
היא חייכה והסתלקה.
אחרי שהתאוששתי המשכתי לגשר. שם קיבל אותי קפטן ג'ורג'. הוברר לי שהאוניה המחלצת שייכת לחברת "אל-ים" ושמה"הר סיני" (זוכרים את הסיפור על הסנה?). לאחר ששאל אותי לשלומנו עבר לפסים מעשיים יותר, "האם נשארו אנשים על האוניה?", "כן". הוא קרא לחובל השלישי, רוני לוי (שגם הוא בוגר ביה"ס לקציני-ים) והורה לו להוריד סירה שלהם ולצאת לאסוף את יתרת האנשים.
יש למעשה זה משמעות פיננסית. ימאות היא נושא שמרני וכללי התנהגות מסוימים נשארו תקפים מאז ימיו של אדמירל נלסון. אוניה נטושה מהווה שלל חוקי בו מתחלקים החברה בעלת האוניה המחלצת, רב החובל שלה וצוותה- עפ"י הסדר הזה.
בינתיים לקח אותי (זה עתה הגעתי מגיהנום קטן) רב החובל, להראות לי על המפה את ה-D.R-ים (איתורים משוערים) של "תמר" בשעות האחרונות וניסה להוכיח לי באותות ובמופתים שהאוניה "תמר" נסחפת לכיוון החוף הערבי ועל כן יש צורך בפעולותחילוץ/ גרירה דחופה. שאלתי אותו מדוע הם ערכו תמרונים משונים לפני שעצרו לידנו, הוא ענה לי שבהתחלה הם חששו שהאוניה הבוערת היא מיכלית.
החובל השלישי חזר מהאוניה"תמר" עם תשובתו של רב חובלה: "לא, תודה!".
לאחר מכן אירח אותי רוני בתאו (היו לי תנאי אירוח מצוינים, כל יתרת הצוות שוכנו בסלון של הקצינים). התקלחתי, חפפתי את שערי החרוך וקיבלתי ממנו מערכת בגדים נקיה. ג'ורג' התקשר בינתיים ל"אל-ים" שהתקשרו ל"צים". "צים" התקשרו מצידם למשפחות ימאי "תמר" וכנראה גם ל"קול ישראל". אנשי הרדיוה תקשרו ל"הר-סיני" ואני נקראתי לשוחח עמם. במכשיר הקשר שמעתי את קולו של אדם מיושב. במהלך השיחה, רציתי להעביר מסר שכולנו בסדר ונדמה לי שהגזמתי בכך, השתמשתי יותר מדי במושגים כמו "המורל גבוה" אשר לא תאמו במדויק את המצב. אינני יודע, עד היום, אם אמנם שודרה כתבה זו. למחרת בבוקר החלה הגרירה. זו היתה פעולה מקצועית מענינת לכשעצמה. במשך כל תקופת הגרירה בצעו קציני הסיפון של "הר-סיני" משמרות כפולות- אחד בגשר והשני ביכרתיים- צופה באוניה החרוכה.
בין הקצינים שקיימו "משמרות ירכתיים" היה גם החובל הראשון של "הר-סיני", שגם הוא היה בוגר ביה"ס לקציני ים (מחזור ו' כמדומני). בשלב מסויים קיבלנו הודעה משמחת בקשר- אוניה אנגלית אספה את החבר'ה שנשארו בסירת ההצלה השניה.
לאחר מספר ימים הגענו לאי מלטה ונכנסנו לנמל עיר הבירה- ולטה. "הר-סיני" יצאה לדרכה ו"תמר" נשארה קשורה, מבוישת, לאחד הרציפים.
בלילה הראשון שכנו את כל אנשי הצוות של"תמר" באחד מבתי המלון בעיר ואילו אני נשארתי באוניה, במה שנשאר מתאו שלרב החובל- לשמור על הכספת שהכילה כ- 25,000$. זה היה לילה מיוחד במינו, היה קשה לשחזר את התכולה אשר היתה פעם לתא זה. שברי ברזל היו תלויים להם מכל עבר. שני העצמים היחידים שניתן היה לזהותם היו האמבטיה והכספת. למחרת הוטסו לארץ רוב אנשי הצוות. למשמר נשארו- איתן שימנסקי, אנוכי ו-2 מלחים- עייני עזרא וסמי.
פורסם מכרז בין מספר מספנות לתיקון ושיפוץ האוניה. בינתיים פרצה שביתה של נתבים בנמל ולטה וכך נשארתי תקוע במלטה למשך קרוב לחצי שנה- אבל זה כבר סיפור אחר. בסופו של דבר האוניה שופצה במספנות ישראל ושמה שונה ל"דאימונד". ביקרתי אותה כשהיתה בשמלתה החדשה, היא נראתה מאוששת.
אני מאחל לה הפלגות יפות אך בכל מקרה- בלי "שיעורים במתמטיקה".

 

תמונה: FreeDigitalPhotos.net


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל