כנפים: התמודדות עם פרידה כמשל

"נפרדנו". הייתה המילה הראשונה ששמעתי כשהרמתי את שפופרת הטלפון.

"נפרדנו". הייתה המילה הראשונה ששמעתי כשהרמתי את שפופרת הטלפון.

בכי חרישי נשמע בצד השני. המייתו הרוחשת נשמעה לכל אורך שתיקתי.
רציתי להאמין שלא זיהיתי נכון את הקול. זיהיתי אותו מיד. זיהיתי גם את המיית הבכי.
"איפה את?"
נשמה עמוקות: "במיטה".
"אני באה".

דווקא ערב נישואיהם עלה בזיכרוני בדרכי אליה. עיניו הבורקות המלוות אותה לחופה,
שערה אסוף וקווצות שער חולמניות גולשות במורד צווארה ועורפה העדינים, הילה שזורה סביב ראשה.
לבושה שמלה חשופת כתפיים חטובות המכוסות בהינומה דקיקה.


מכורבלת בשמיכת חורף מצאתי אותה בקצה המיטה בצד שלו.
- "מתי הוא יצא?" שאלתי.
- "בשישי".
- "היום יום שלישי, איפה היית?"
- "פה"
- "במיטה?"
- "כן"
- " אכלת ?"
- " כן"
-" מתי"?
- "לפני שהלך".
- "אלוהים אדירים , לא אכלת מאז?"
"אולי"
- "אולי? " הרמתי לאט את השמיכה.
- "תשאירי, אני צריכה אותה ".
- "אני ניגשת להכין מרק קטן. צריך להתחיל "איפשהו" " .
התריסים היו מוגפים. פתחתי אותם, הנחתי לאור היום להיכנס הביתה.
- "לא, תשאירי את החושך" לחשה בצרידות.
בכיור עמדו שתי צלחות וקערה מלוכלכים. על השולחן נשארו עדים שני ספלי קפה, האחד מלא עד סופו,
שתי צלחות קטנות לעוגה. על אחת מהן פרוסת עוגה חסרת פינה.
לא אכלה. שתתה מעט. כשלה למקלחת. עזרתי לה להתרחץ. רטובה התכרבלה בשמיכה. וחזרה לבכות.


למחרת מצאתי אותה יושבת באמבטיה הקרה. משקיעה ראשה במים. לעיניה מגבת לחה להפחית את הנפיחות.
- איך את מרגישה?
- כמו גוזל שאך בקע וקליפת הביצה עדיין דבוקה לפלומתו הרטובה.
- ניסית להסירה?
- כן, התחיל להיקרע.. מדמם.
- עזבי , צאי מהמים. קרני שמש ראשונות יוצאות, שימי את הגוזל באור.
התעטפה במגבת גדולה, הצטנפה בכורסה . כיסיתי אותה, עוטפת רגליה מכל הכיוונים.
- נעים.
- תנוחי איתו שם.
- איתו?
- עם הגוזל.


התריסים היו פתוחים ווילונות דקיקים קידמו היום את פני.
- הגוזל פקח עיניו?
- כן.
- נצא לקרני השמש הראשונות?
- לא, כואב בעיניים.
- ננסה? הקרניים רכות.
- לא, נסתכל בעד החלון.

 
 

 

ספרי לי על הגוזל הצהוב.

ריח טוסט ריחף לו ויצא מחלון ביתה הפתוח, הוילונות היו קשורים משני צידי החלון.
- איך את?
- הפלומה יבשה והקליפה נשרה.
- איזה צבע יש לפלומה?
- צהובה, כמו של אפרוח.
- זה אומר לך משהו?
- כן, האפרוח יותר עצמאי, הוא כבר אוכל בעצמו.
- אפשר להצטרף?
- כן תכיני לך .
- רוצה קפה?
- מתאים. תודה.


ערסל היה תלוי במרפסת.
- קנית חדש?
- לא, העברתי אותו מהחצר פנימה .
- ספרי לי על הגוזל הצהוב.
- הוא עומד בקן. הוא כבר מצליח לתפוס ברגליו את שולי הקן. הוא מתבונן בחבריו המתרחקים ממנו.
- ממי הם מתרחקים?
- ממה, לא ממי. מהקן.
- תצטרפי אלי היום לבית קפה?
- עדיין רועדות לו הרגליים אין לו אומץ לעזוב.
- נשב במרפסת? נשתה כאן, הבאתי עוגת תפוחים ישר מהתנור.
- כן, הרחתי. חייכה חיוך ראשון.


מעורסלת, מצאתי אותה בערסל.
- באתי לאסוף אותך לאוניברסיטה.
- הגוזל רק מתהלך בשולי הקן.
- בואי, נצא ביחד.
- הציפורניים שלו עדיין לופתות את השוליים עם כל צעד.
- אביא לך את השיעורים.
- תודה.
- שמחה לבוא אליך.
- בכל זאת, תודה.


 
 

יש קשרים שלעולם לא נפרמים. רק אורך החוט משתנה מדי פעם.

הגעתי עם ערב, אור רך בקע מבעד לחלונות.
- למה את יושבת באור נרות?
- חשבתי לצאת איתך מחר לאוניברסיטה.
- נפלא, אאסוף או...
- לא, הגוזל כל כך נבהל, שכיביתי את האור. אור הנרות רך יותר.
- הוא נרגע?
- כן.
- הייתה הבוקר הרצאה מעניינת, הקלטתי לך אותה. צריך להגיש עבודה.
הבאתי גם ירקות פירות וחלב. רוצה מילקשייק פירות?
- יותר ממתאים. מה הייתי עושה בלעדייך?
- את יודעת שאני אוהבת אותך.
התחילה לבכות.
- גם הוא אמר את זה ובכל זאת הלך.
- אנחנו מהגן ביחד, זוכרת? יש קשרים שלעולם לא נפרמים. רק אורך החוט משתנה מדי פעם.

הנרות כבו. נרדמה מחבקת את הכרית שלו ריסיה רטובים.


הקדמתי הבוקר.
הערסל היה תלוי בחצר. ריח רענן קידם את פני. יצאה מהמקלחת מחייכת.
- הגוזל התרחק מהקן. הלך לכל אורך הענף וחזר מכוסה זיעה קרה.
- הגוזל מתקדם יפה מאד. אכלת?
- עדיין לא...
- מי מכין את או אני?
- ריח הסלט שלך מגרה יותר.
- יפה, התקדמנו לסלט. רוצה גם ביצת עין?
- השתגעת? ביצה?! אני גוזל.

צחקתי, גם היא צחקה.

- למה את בוכה?
שאלה אותי מופתעת.
- התרגשתי למראה צחוקך. דאגתי לך.

חיבקה אותי ברכות.

- אלוהים, כמה רזית.
- אל תדאגי, הגוזל שלי כבר משנה צבע, התחילו לצמוח לו נוצות.
- אפשר לחגוג לו בר מצווה?
- חגגנו על הסלט וחצי פרוסת לחם שספגה בו את המיץ שנותר בקערה.

באתי לאסוף אותה בבוקר. אופניה עמדו שעונים על הגדר.
- הצלחתי להגיע עד הסופר מרקט.
קרנו עיניה.
- אני שמחה.
- הגוזל שלי מתאמן בתעופה. הוא חג סביב הקן אבל עדיין לא יורד לקרקע לחפש מזון.
- הבנתי. לא נכנסת.
- לא, חייכה חיוך מבויש.
- זה בסדר. תני לו את הזמן. הוא פוחד. יש שם הרבה ציפורים.
- תודה שאת מבינה.
לחשה.
- סיימת את העבודה שלך? להגיש אותה עבורך למרצה?

 
 

 


חיכתה לי בפתח ביתה לבושה ליציאה.
- אבוא איתך לאוניברסיטה. אגיש בעצמי את העבודה.
- תישארי להרצאה?
- צמחו לו כנפיים, הוא עף ממקום למקום, אך עדיין מתאמן בהמראות ובנחיתות.



יצאתי מהבית. חיכתה לי דרוכה במכוניתה.
- באתי לאסוף אותך. חשבתי שלא אצליח להתניע אותה, בהתחלה היא קרטעה, אחר-כך זה הסתדר... את יודעת, הוא התקשר בלילה. שאל מה קורה איתי.
- מה ענית לו?
- אמרתי, שלציפור שלי מוטת כנפיים רחבה, והיא עפה בעצמה.
- ו.. ?
- הוא לא הבין על מה אני מדברת. זו לא הפעם הראשונה.
- שהוא מתקשר?
- שהוא לא הבין אותי.
- הסברת לו?
- לא. לך לא הייתי צריכה להסביר , לא כן?
- מה את מתכוונת לעשות?
- לעוף...
 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל