החיים על פי ברטה

עכשיו שאתה מוכן למנוחה, ומקווה שהממסד יחזיר לך על כל פעלך במשך שישים ושבע השנים האחרונות. נראה אותך גבר נכנס לבית חולים ציבורי, אפילו לבדיקות, יש לך את האומץ?

אם הייתם פוגשים את ברטה הייתם בטח מבינים את הסיבה שכתבתי את הסיפור.


לפעמים צריך ללכת למגדת עתידות על מנת לעקם את השכל הישר ולפרוץ החוצה מהקופסא, מהקיבעון, מארבעת הקירות שסוגרים עליך ואוטמים את שארית האינדיבידואליות והמחשבה הרציונלית שטמונה בך.
אז מה אם גם אני חוטא מפעם לפעם והולך לאותם קוסמים ונביאי שקר. גם אני צריך קסם על מנת לאזן את פחדי ולקבל משב רוח חיובי ותומך ולו רק למספר ימים.
שבוע שעבר זה קרה, עליתי על נתיבי איילון דרומה לכיוון גדרה, לחצתי על דוושת הגז על מנת להגיע למהירות השיווט המותרת, בין לבין התכופפתי לעבר תא הכפפות - מאבד שליטה לחלקיק השנייה – שולף דיסק של דני ליטני ודקה אחרי מצטרף אליו בקולי קולות, מנותק מהעולם!
תחנה ראשונה ברטה, אני צריך טלטלה קטנה וברטה היא בדיוק הדבר הנכון בזמן הנכון.
מסתבר שלא!
ברטה, אישה כבדת משקל בעלת פנים מצולקות, כל יד שלה ברוחב של רגל ואצבעותיה קצרות, שמנות ושמנוניות. היא לבושה בשמלה פרחונית כחול לבן, לרגליה נעלי ספורט נייקי, שלא תואמות את מראה גופה ובטח שלא את בגדייה. עיניה השחורות שקועות בשני חורים עמוקים מרצדות בחוסר שקט או פחד.
היא במצב רוח איום. עולמה חרב עליה. מס הכנסה, ביטוח לאומי ועוד שמות שלא הצלחתי להבין מפאת המבטא הכבד, אותו אגב, השתדלה להסתיר בפגישותינו הקודמות. הפעם... הפעם זה לא עניין אותה, היא הייתה עסוקה בלהטיח האשמות בכל מי ומה שרק עלה בראשה ובלשונה.
סוף סוף היא שמה לב אליי. "בוא בוא, כנס יהיה בסדר" אמרה אבל לי זה ממש לא נראה כך. "אני יכול לבוא פעם אחרת" אמרתי, מכוון עצמי לדלת. "זה לא זמן מתאים" התנצלתי.
ידיה לפתו את חולצתי ושנייה אחרי הועפתי לתוך החדר בו היא מקבלת את לקוחותיה "יאללה מה אתה חנון? שב, שב!" עוד לפני שהספקתי לצייץ, להתנגד, לומר משהו, שתי ידיה נשלחו קדימה ובדחיפה קלה הפילה אותי לתוך הכיסא.
היא לא שאלה דבר, לא בקשה ממני לשתות קפה, לפתוח בקלפים, רק לקחה את הכסף והתחילה לדבר. שבוע אחרי ובליל המילים והמשפטים שאמרה הסתדר בתוך המוח האטום והמרובע שלי והנה לכם "יש חיים מחוץ לקופסא" או יותר נכון "החיים על פי ברטה!"
 

 

הערת הקדמה: חלק מהשורות כתובות בלשון זכר למען הנוחות (שלי) אז אנא מכן אל תפגעו, הכוונה היא לשני המינים. תודה.
רובנו חיים סביב מעגל מסוים. יש הקוראים לזה קופסא או קבעון, אני קורא לזה "נוחות מטשטשת".
מה רע? קמים בבוקר, עושים את "המחויבות" שלנו, מקללים קצת בסוף היום (יש כאלה שאפילו באמצע) והולכים לישון לקראת יום חדש ו"עתיד טוב יותר".
דמיינו אותי מרים את האצבע האמצעית, וכמו שאומרים הילדים בגן, נא בעין!
מה אם אני היום, עכשיו, באמצע כל הלחץ שעוטף אתכם אומר שהכל, כן כן הכול, הבל הבלים, החיים כמו שאנחנו חווים אותם הם אשליה אחת גדולה. "המטריקס" למי שראה את הסרט.
הצחקתי אתכם? זה בסדר, שחררו... צחקו צחקו.
היום אני אנסה על קצה המזלג להוכיח שאכלנו אותה. מהרגע שהתעוררנו עד לרגע שבו נחזיר את נשמתנו לבורא עולם, נדמה לנו שאנחנו חיים... רק נדמה!

בוקר טוב לכולם!! התעוררתם!?...אתם הולכים לעבודה!?...למה!?...כן כן, פה מתחיל העניין!
טוב אתם בטח אומרים לעצמכם "הבן אדם דפוק! מה הוא חושב! יושב ומזיין את המוח עם התאוריות הדפוקות שלו ושל המאגדת עתידות ההזויה! מה הוא חושב לעצמו, מאיפה אנחנו נחיה, מהאוויר?!...אידיוט!".
בסדר, אז אמרתם, הוצאתם את זה מהסיסטם? קצת חיוך, רוצה שתמשיכו לקרוא, תנו צ'אנס לאידיוט!
 

מה בעצם או מי בעצם מדרבן אותנו לחיות בתוך מעגל אין סופי של:
בוקר, עבודה, ארוחה, בית, ארוחה, טלוויזיה, לילה.
ואם נפרט יותר:

בוקר - מתעוררים (אני עייף מת!), מקלחת, ארוחת בוקר, אישה, ילדים, תן כסף!...לחץ!

עבודה - פקקים, תורים, רמזורים, בית ספר, גן, אני מאחר לעבודה...לחץ!

ארוחה - הפסקת צהריים (לקחת הפסקה או לא? עדיין לא סיימתי את הדו"ח ואני צריך להגיש אותו עוד שעה. טוב אני אצא רק לעשר דקות)... שוב לחץ!

בית - שוב נשארתי בעבודה אחרי הזמן, פקקים, תורים, רמזורים, נו די כבר... איזה לחץ!

ארוחה - סוף כל סוף בבית, אישה מתוסכלת, ילדים אגואיסטים, טלפון מהבנק, טלפון מהמשכנתא, טלפון מהעו"ד (מה עכשיו?), טלפון מאימא (אוי אברוך!), מקלחות, ארוחת ערב... עדיין לחץ!

טלוויזיה - אישה חופרת, ילדים לא רוצים לישון, חדשות, טרור, אלימות, תאונות דרכים, גנבים, גזרות נוספות(גנבים), עצבים... זה לא נגמר... הלחץ!

לילה - כי לילה טוב אי אפשר לכתוב אחרי יום כזה, אני בטוח שגם בלתי אפשרי לישון אחרי זה, אז ליל שימורים לכם.


 

מבינים? אנחנו חיים באשליה!


צורת החיים, ההתנהגות החברתית וההתנהלות היום יומית שלנו הם פרי תכנות של מנגנון ענק ששולט בנו, הממסד.
אנחנו מתוכנתים על-ידי גוף ענק, עסקי לחלוטין שאגב אנחנו יצרנו ובמהותו היה מיועד לעזור ולהקל עלינו ורק שמתי שהוא ובגלל התנהלות אנושית לא תקינה התעורר גוף זה לתחייה וקם על יוצרו והנה לכם "המערכת".

מגיל אפס דרך הגן, בתי הספר, ההורים, דורות קודמים שטופי מוח וכמובן אמצעי התקשורת, 
הדובדבן שבקצפת, מכוונים אותנו למטרה אחת בלבד, להצלחה (אשליה). וכדי להגשים את האשליה אנו צריכים ללכת בדרך סלולה ומסודרת מראש, אותה דרך שספרי הלימוד שלנו סיפרו לנו, שהמורים בבית הספר הנחילו לנו, שההורים טיפחו בנו, שהצבא ליטש והכניס לנו אותה דרך הרגליים ולאלו שזה לא נכנס משם נהנו מריתוקים, מעצרים, בתי כלא צבאיים ואם גם שם לא צלחה שטיפת המוח אנא כנסו לגוגל וחפשו: שלוותה, אברבנאל, גהה. קחו מספר דקות מזמנכם וקראו עדויות של מאושפזים בכפייה, בכדורים ובקשירה, שלא שוחררו עד שהוכיחו למערכת שהם מסכימים לקבל את משנתה, את דרכה, דרך הממסד.
 
תובנה א': הממסד שוטף את מוחנו מגיל אפס על מנת שנלך בדרך מסוימת, והיא: לידה/לימודים, צבא, לימודים?, לימודים, חתונה, ילדים, פנסיה/לך תמות
וברזולוציה גבוהה יותר:
לידה/לימודים - מגיל אפס עד שמונה עשרה, עלות תחזוקת ילד היא בממוצע בין חצי מיליון למיליון שקל.

צבא - עלות תחזוקה חודשית של חייל בממוצע לא כולל שבע מאות השקלים של המשכורת הצהלית כאלפיים לשלושת אלפים שקל בחודש, כמובן שלא כולל "אבא אני רוצה רכב, דלק, ביטוח, אייפון חדש, אייפד, יש לי רגילה, זה בסדר אם אני אקח את אירית לאילת... על חשבונכם?".

לימודים? - רק השתחררתי, קודם כל טיול לחו"ל. הבטחתם לי שלפני הלימודים אני יוצא לנשום אויר! נכון הבטחתם? חזרה מחו"ל אחרי חצי שנה, תפרן בלי גרוש, שזוף, שדוף ומסומם, לצאת מהבית הוא לא יצא עוד זמן רב. אין מחיר לעלויות, 
אין מחיר לחופש!

לימודים - סוף כל סוף, אחרי אין ספור בקשות, הבטחות, תחנונים, וכמובן מספר חודשים של גמילה במקום פרטי בצפון הארץ, שהמשפחה והשכנים לא ידעו. הא לכם התירוץ הפופולרי ("הוא נסע?" "כן, כן, הוא החליט שחסר לו עוד מקום אחד לסגור את הטיול") מה שבאמת חסר לו זה בורג בראש.
סוף סוף הוא מתחיל ללמוד. תלוי מה וכמה זמן, העלויות בהתאם.

חתונה - בית קטן, משכנתה גדולה, רכב, עוד רכב (גם היא רוצה), ריהוט? (אתה לא קובע, תשתוק ותשלם!). טלוויזיה (זה שלך גבר, לך על זה!)
עוד טלוויזיה? (טוב אל תגזים, תביא קטנה, למה להרגיז אותה). מערכת שמע (הגזמת, עכשיו אתה מתחיל ללכת על ביצים, תיזהר שהיא לא תשבור לך אותם.)
ועוד ועוד אין סוף דברים גשמיים בהם אנו מנסים למלא את הנשמה הריקה והאבודה שלנו.

ילדים - מגיל אפס עד שמונה עשרה, עלות תחזוקת ילד בממוצע בין חצי מיליון למיליון שקל.

פנסיה/לך תמות - עשית את המוטל עליך? עכשיו שאתה מוכן למנוחה ומקווה שהממסד יחזיר לך על כל פועלך במשך שישים ושבע השנים האחרונות. נראה אותך גבר נכנס לבית חולים ציבורי, אפילו לבדיקות
 ואם יש לך את האומץ אז בהצלחה!
 
 
תובנה ב': אנחנו בדרך אל "האושר" / "הצלחה"/ אשליה
סביבנו חוקים וקווים אדומים, מטרות ומטרות משנה. בודקים אותנו מכל עבר. המשפחה, החברים, השכנים, בעל חנות המכולת, המעביד, האישה.

המשפחה (גיסתך העדינה והמפרגנת): "תסתכל! תסתכל עליהם! הם קנו רכב חדש, מאיפה!? רק אתמול אחיך בכה שקשה לו לסגור את החודש. שקרנים!"

החברים (יורם, החבר הכי טוב): "שולה, נראה לי שהוא מועל בכספי החברה, את יודעת שנתנו לו אישור חתימה בבנק לפני חודש וראי, כבר אתמול הוא קנה סלון עור חדש."

השכנים (ביניהם): "נראה לי שהם זכו בלוטו! שמעתי שהם קנו בית פרטי בראשון וחודש הבא הם עוברים, צריך לספר לצחי מהמכולת."

צחי (בעל חנות המכולת): "כל הכסף שהם מבזבזים ולא יכולים לסגור את החוב במכולת? שמעתי שהם עוזבים, אני לא אתן להם יותר בהקפה, חסר להם שיברחו בלי לשלם לי."

המעביד: "מאיפה יש לו אישה כזו יפה? אני הרי יודע שהוא שקוע בחובות, צריך למצוא דרך לדבר איתה על העניין."

האישה – "בית! מכונית! כל הדברים האלה לא מדברים אלי. מתי הוא יחשוב עלי? מתי הוא יקנה לי את טבעת היהלום שהוא הבטיח לי, הקמצן הזה?"

יאללה תחרות!
מי צובר יותר עצמים דוממים?
 

תובנה ג': גם מהממסד בודקים אותנו.
מס הכנסה:
מנייאק א': "תבדוק את תיק ההכנסות שלו, משהו נראה לי חשוד, תראה כמה דברים יש לו."
מנייאק ב' "(קצת יותר רגיש ועם 12 שנות לימוד): מה אתה רוצה ממנו? הוא שכיר."
מנייאק א': "עזוב שכיר,
 תבדוק תבדוק, נמצא עליו משהו. באימא שלי קורע אותו, פותח לו ת'תחת שהוא לא ישכח אותי כל החיים שלו!"

תובנה ד': גם מהממסד בודקים אותנו.
בריאות ורווחה:
"תבדוק אם האיש שפוי? הגיעו תלונות מהשכנים, הבן אדם מסתובב בתחתונים עם מרפסת פתוחה."
"וואלה אי אפשר לחיות בבית הזה, השכן הבן $#@ בתוך הכוס תה שלי!".

תובנה ה': גם מהממסד בודקים אותנו!
משטרה:
"תשלח מיד ניידת, יש צעקות בדירה, במצב של היום אסור לחכות רגע. השכנים חושבים שנשקפת סכנה לאישה!"
אז מה אם החלטנו להתנהג כמו ילדים קטנים ולהשתולל, כל דבר משטרה?
גם כן השכנים האלו, איפה הם מתי שבאמת שצריך אותם?

 


ואנחנו... אנחנו צועדים לעבר עתיד טוב יותר?


הבל הבלים. בולשיט.
כל מה שאנחנו זה פועלים, לא לא, טעות. עבדים, סוסים שדוחפים עגלה.
ולא סתם סוסים, אלא סוסים עם רטיות על צדי העיניים. כל מה שאנו יכולים לראות זה את קצה האף שלנו, והעגלה מדי יום, חודש, שנה כבדה יותר מהתחייבויות, מיסים והלוואות למיניהם.
כל עוד אנחנו בריאים, חזקים ודוחפים את העגלה קדימה הממסד מרוצה, הקופה מלאה בזיעת אפנו והחזירים הבורגניים שאנחנו הצבנו לשומרינו חוגגים על חשבוננו.
אבל חסר לכם שתעלימו כספים או לא תשלמו בזמן מסים. חזירים בורגניים כשמם כן הם, חזירים.
הממסד שומר על כספו שאותו אתם הרווחתם בזעת אפכם ואוי למי שיעז לנסות ולעבוד עליו.
בעזרת פקידים למיניהם, בלשים, שוטרים, שופטים, והיכלי צדק. הם ייקחו את המגיע להם וגם את מה שלא.
כשתבקשו את עזרתם, אל דאגה, הם יהיו שם בשבילכם, בשבילנו, משלמי המסים והפראיירים קשי יום. הרי הם שם בשביל מעל מיליון ילדים שחיים מתחת לקו העוני.
הם גם היו כשגרמניה נתנה כסף לניצולי השואה, בכיסים פתוחים וצהלולים הם לקחו. לקחו? גנבו הכול.
הממסד - ממשלת ישראל ושלוחותיה גנבו לניצולי השואה את כספם ועד היום מסרבים להחזיר את רובו. זו עובדה.

ומה עם המשכורות במשק?
משכורת ממוצעת במשק היא כשתשעת אלפים שקלים ברוטו, משכורת של חזיר בורגני בממסד היא, שימו לב טוב, ארבעים ואחת אלף שקל בחודש! בארבע השנים בהם הוא מחמם את הכיסא. אנחנו משלמים לנבל מיליון תשע מאות שישים ושמונה אלף שקל וחוץ ממיסים (כ-50%) הכול לכיס!
ותראו איזה לב טוב יש לנו:
אנחנו מספקים לו הוצאות מגורים, נסיעות ברכב אקסקלוסיבי, ארוחות חמות, נסיעות לחו"ל ובתי מלון במבחר כוכבים, ביטוחים למיניהם ואם הוא תופס חזק את הכיסא ושורד ארבע שנים נוספות הוא מקבל מאתנו בונוס.
משכורת שמנה לכל החיים,
החיים הטובים!
למה?

אז לא פלא שאני קם בבוקר ונתקל באנשים קשי יום שמנסים לדרוך אחד על השני, לשקר ולגנוב על מנת שגם להם יהיה קצת ממה שיש לאוכלי החינם שם למעלה.
אתם יודעים מה? הצחוק בכל העניין הוא שהשלט נמצא אצלנו. אנחנו שולטים בכל, אם רק נאזור כוח, נתאחד ונרצה, נוכל להעיף את החזירים האלו לעזאזל.
הכוח בידיים שלנו, אתם שומעים?
הכוח בידיים שלנו, אתם מבינים?
הכוח בידיים שלנו, אבל אנחנו לא עושים בו דבר.
אנו נותנים אותו לאחרים. כי לנו אין זמן.
אנחנו ראשי סיכה שמתוכנתים להצלחה (אשליה). שטופי מוח שהולכים בדרך הממסד ובינתיים קומץ אנשים מנהל אותנו וצוחק.
הם הרי יודעים, הייתה להם את היכולת, התעוזה והעזרה להסיר את משקפי ההזיה, מה  אתם חושבים שקרה ליאיר לפיד? הם גם מספיק אינטליגנטים להבין שבלעדינו הם אינם שווים מאומה, כלום! בלעדינו הם יצטרכו לעבוד, להילחם כמונו על פת לחם. אז כל עוד ניתן להם הם ינווטו אותנו כרצונם.
עד מתי?
 
 

 

אני לא מתיימר לתת תשובות לכל הדילמות שעולות בסיפור


אני בסך הכול רוצה להראות את הדברים מנקודה אחרת ולתת את מסקנתי אשר אותה התחלתי ליישם בעצמי מידיי יום.
אולי התובנה הכי גדולה בפגישה עם ברטה זו ההבנה שהכול כבר היה בתוכי.
בעשור האחרון עברתי גלגולים ושינויים לא פשוטים והנה מכה קטנה, דחיפה חזקה והרבה אומץ אפשרו לי להגיע לנקודה זו בחיי ולהלן המסקנה:
אנו מגיעים לעולם עירומים ובלי כל רכוש ועוזבים בדיוק באותה דרך.
בין ההתחלה לסוף אנו בעצם עומדים בתור דמיוני, בלתי נראה. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו שישנה את חיינו וזו לא מטפורה.
כל יום הוא נס, ואנו מתייחסים אליו כמובן מאליו.
(עכשיו תגידו מי האידיוט?)
אז נכון שאי אפשר לחיות מרגע לרגע, בכל זאת צריך לקחת אחריות מסוימת, אבל כן אפשר לעצור, להסתכל ולומר, אני לא בתחרות, אין לי צורך בבית או אוטו גדול יותר.
אני לא רוצה את הרדיפה אחרי העושר, אפשר לחיות טוב ולהסתפק במעט, בדוק.
אפשר קצת להתחבר לרוחניות, קצת אוכל לנשמה שאגב, לפי הדת היהודית היא היחידה שממשיכה איתנו במסע הלא נודע לאחר החזרת הציוד, ואם היא ריקה מתוכן, אז מה בעצם יש לנו להראות ליושב במרומים ביום הדין?

אני חושב ומאמין שאפשר לשלב בין השניים, אין פה מדע מדויק. לכל אחד התרכובת שונה, הדבר היחיד שנשאר זו הנוסחה "צרכים בסיסיים", כל אחד לפי ראות עיניו וההיגיון האישי שלו. אבל אם תזייפו, ברגע שמתחילה החזירות, מתחיל מעגל האימים שאין לו סוף, והוא רק גדל והולך ואתו גם הרעב לעוד.

תחשבו רגע, תיאורטית, מה הייתם מוכנים לעשות כדי להחלים מסרטן שפושט בגופכם? אני מוכן להתערב שאין אחד שלא היה מוכן לתת את כל הונו, רק בשביל לחיות ללא סרטן ולו רק חודש נוסף. נכון או לא?

הבועה/המטריקס בה אנו חיים אינה אמיתית, היא בדיוק כמו הסרטן, אוכלת אותנו מבפנים ובסופו של דבר אנו מבינים שלא עשינו מאום. רק שזה מגיע מאוחר מדי, ממש רגע לפני שמשכיבים אותנו על אלונקה, מטים אותה כלפי מטה ואנו מחליקים אל השלווה הנצחית. אז מתעוררת לה ההבנה האמיתית, פתאום הכול ברור.
מאוחר מידיי יקיריי. בגלגול הבא, אולי.
 
תמונה ראשית: horstmannsfotos
 
 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל