הבית שבלב

מה חש אדם שביתו נמחק?

במקום בו ניצב בית ילדותי, ברחוב בנימין, מול בית הכנסת "אהל שרה", יש היום גינה קטנה. שלושה עצי מכנף נאה יוצרים חופה ירוקה ממעל. גדר חיה בכמה גווני ירוק, גזומה בקפידה, תוחמת את הגינה מכל עבריה. ערוגת ורדים שטרם הנצו מבטיחה כתם צבע אדום בקרוב. מספר ספסלי אבן נטולי משענת לגב ופח אשפה, נתון במתקן עץ בצבע חום, ניצבים במרכז. בכניסה לגינה קבוע שלט המספר שגינה זו נתרמה לרווחת התושבים על ידי בניהם של הזוג חביבי שהיו בעלי הקרקע.

עומדת אני ומתבוננת בגינה ובמוחי עולה דמותו של הבית. נכנסנו לגור בו בשכר דירה, שנתיים לאחר עלייתנו ארצה. הכניסה לבית התרחשה במקביל לעלייתי לכיתה א'. הייתי ילדה קטנה וצנומה עם שתי צמות ועל כתפי ילקוט שנקנה על ידי הסבא האוהב שלי. למרבה הצער הוא לא זכה לראותי משתמשת בו מאחר ונפטר באופן פתאומי בסוף הקיץ. הילקוט החום בעל שני התאים היה הקנייה האחרונה שביצע.
הבית היה בנוי בסגנון בנייה ערבי: חדרים גדולים בעלי קירות עבים ותקרות גבוהות. במקור היו בו שני חדרים, מטבח ומרפסת גדולה. לימים התרבו צורכיהם של בעלי הבית והם החליטו לסגור את המרפסת וכך להרוויח חדר נוסף. הסגירה נעשתה בלוחות עץ, דבר ששיווה לבית מראה של צריף ובשל כך "זכיתי" ללגלוגם של חברי על כך שאני גרה בצריף.
השירותים היו בחצר. הורי, שבאו ממעמד כלכלי גבוה בארץ מוצאם, לא יכלו בשום פנים ואופן להשלים עם מצב כזה. מיד עם כניסתנו לבית, המעשה הראשון שעשו, היה להזמין בנאי אשר חילק את ההוֹל (חדר הכניסה) לשניים ומאחורי הקיר החדש שבנה, התקין שירותים ומקלחת. בנאי זה עסק בבנייה כחלטורה (עיקר פרנסתו הייתה מן המכולת בה עבד יחד עם אשתו), זו הייתה כנראה הסיבה שהקיר שבנה היה עקום במקצת. עובדה זו היוותה מקור לא אכזב לבדיחות על חשבונו במשפחתנו הקטנה.
אל הבית הובילו כשמונה מדרגות מן הרחוב. בצדן האחד של המדרגות הייתה גינה קטנה שבה פרחו כל שנה קאלות לבנות גבוהות ויפהפיות. בצדן האחר הייתה רחבה קטנה מרוצפת, ששימשה כמרפסת, וסביבה גדר חיה.
הייתי בת יחידה ומפונקת ולא נדרשתי לעבודות כלשהן בבית. תפקיד אחד בכל זאת ניכסתי לעצמי בקנאות וזה היה השקיית הגינה והגדר החיה. הייתי מחכה שהשמש תאבד מכוחה ותעמוד לשקוע ואז הייתי יוצאת יחפה למרפסת, עומדת על המרצפות החמימות ומתיזה סילוני מים ארוכים וקצרים מצינור הגומי (דוּפּיָה – כפי שקראו לו רק כאן, ברחובות) שבידי. אהבתי לראות את נצנוצי אור השמש בתוך סילוני המים וגם להשתכשך ברגלי בשלוליות הקטנות שיצרתי. בשל ההשקיה המרובה הייתה הגדר החיה גבוהה וצפופה והסתירה אותנו היטב מעיני העוברים והשבים. באותם ימים עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ, ובוודאי גם לא מזגנים בבתים, את ערבי הקיץ הארוכים והחמים בילינו על המרפסת הקטנה שלנו. לפעמים הצטרפו אלינו השכנים שגרו בדירה הצמודה ושתי בנותיהם הקטנות ממני היו חברותי למשחקים.

מן העבר השני של ביתנו הייתה חלקת בוּר קטנה. בכל חורף פרחו בה חרציות צהובות ענקיות. אהבתי לעשות מהן סלסילות מפוארות אך למגינת לבי, הן נבלו במהירות. בקיץ הייתה החלקה מתמלאת קוצים גבוהים סגולי תפרחת.
שמונה שנים, כמניין שנות בית הספר היסודי, גרנו בבית הזה. כל זיכרונות הילדות, השמחות והמצוקות, ההתאהבויות והאכזבות, כולם מעוגנים בין קירותיו העבים שחלפו מן העולם אך נותרו בהירים וברורים בזיכרוני.

מכוניות חולפות בכביש הסואן, נעצרות ברמזור החדש שהותקן בצומת הסמוך, ואני ממשיכה לעמוד ולהתבונן בגינה הריקה. דומה עלי שהיא מתמלאת בחדרי הבית, ברהיטיו ובכליו ובעיקר באנשים שחיו בו את חייהם. מכל יושבי הבית נותרתי רק אני בלבד לספר את סיפורם ולשמר את זכרם.
 
תמונה ראשית: peter pearson

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל