Don`t Give a Shit - לא שם... !

במפגשים עם החברה אני לא תמיד מעודכן בחדשות האחרונות. זה לא מפריע לי!דווקא לשבת מהצד ולהביט בהם מתווכחים ומורטים את השערות שאינם כבר, מקללים ומנסים לעשות סדר בבלגן וכשמתברר שאי אפשר הם שוב מקללים, משעשע אותי.אני לוקח ברוגע לגימה מהתה המהביל של עדי

כבר שנים שאני לא רואה או שומע חדשות.

נכון שזה בלתי אפשרי להתעלם מהקרינים ומנתחי המצב למיניהם שקופצים מכל רדיו, טלוויזיה או מדיה אחרת אבל תתפלאו לשמוע, עם השנים השמיעה שלי נעשתה סלקטיבית ואלא אם כן חס ושלום קורה אסון בקנה מידה יוצא דופן - כי כל יום קורה איזה שהוא אסון קטן במדינתנו הזעירה, מין אסונון תורן שכזה שמשודר נון סטופ יומיים שלושה ואז...כמו שהוא הופיע כך הוא גם נעלם מפנה את מקומו לאסונון הבא - אז כמו שאמרתי, אם האסון אינו גרנדיוזי, מעבד הנתונים העצבי מתחת לפדחתי יודע לזהות את הקשקשת שמגיעה לאוזניי מאותם מעבירי מידע, מנפחי מוח וחכמי חלם, ומנטרל אותה.
בעוונותיי הרבים את רוב חיי הבוגרים העברתי בארה"ב ושם בשלב מסוים החלטתי להיגמל מהרגל מגונה זה, נמאס לי!
נמאס לי מלשמוע על רוצחים סדרתיים, מלחמת כנופיות ודרייב-ביי שוטינג ולמי שלא יודע מה זה דרייב-ביי שוטינג אסביר בקצרה.
אחד מחברי כנופיה מסוימת מזהה מטרה - אותה הם רוצים להוריד - הולכת ברחוב או עומדת בתחנת אוטובוס, מתארגנים כמה "חברה" מאותה כנופיה, בדרך כלל שלושה או ארבעה, עוברים עם רכב ליד הקורבן האומלל ומרססים אותו בירי ממספר כלי נשק. אהממה! ברחוב יש אנשים, נשים וטף. מה לעשות, מסכנים, אללה יא רחמם. היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
לקח קצת זמן אבל בסופו של דבר הפנמתי, העולם לא ישתנה לטובה במשמרת שלי ואני לא אוכל לשנות כלום חוץ מאשר את בריאותי שמידיי יום נראה שהאחיזה בה אובדת לי והיא מדרדרת אט אט לתהום אין סופית. וזאת למה? הכול בזכות הסיגריות, הקפה, השלט, המחשב ובטח היו עוד דברים שכבר פרחו מזיכרוני.
הכול קרה בבוקרו של יום בהיר אחד שלא היה שונה בהרבה מהיום הקודם לו מלבד התאריך. התעוררתי לי בשעה הרגילה שלפתע ללא מחשבה שניה...הפסקתי הכול – חוץ מלנשום כמובן – לא עוד היד המגששת לסיגריה המיוחלת בזמן שגופי עדיין שכוב במאוזן על המיטה ועיניי לא נפתחות מרוב עייפות.
לא עוד הבעיטה הכואבת של זוגתי לאותה מיטה, ואני רק בקשתי את השלט בו השתמשה בערב שלפני כמו בכל ערב בכדי לחבר את הוריד לאינפוזיית החדשות שמרצדת על המסך.
דיי לאין ספור כוסות הקפה שמלוות כל סיגריה שנועדה להרגיע עצב עצבני בראשי הקודח מרוב כעס, רוגז וחוסר אונים. סוף סוף איכות חיים.
סוף סוף אני והשפיות מתחככים זה בזו באינטימיות מרגיעה.
 

לא אחת אני תופס את עצמי עומד מהצד ומסתכל בהערצה על האנשים שחיים בתוך הטרוף היום יומי.

זרם אדיר של חדשות, פוליטיקה ועמדות פרו תקשורתיות שחוזרות על עצמם ושוטפות את המוח הקטן והחצי סנילי שגם כך הוא נטרף מלנסות ולגמור את החודש בשלום.
איך הם עומדים בכל זה?
רק האקרובטיקה שאני עושה על מנת להישמר מ...
*להיתקל במס-הכנסה. שאגב הטרנד החדש שלהם הוא מוזיקאים ובעיקר מזרחיים. מעניין מה המסקנה שהובילה לזה?
(איציק ממשרד האוצר) "יורם בוא הנה בבקשה! תקשיב טוב!! אתמול הייתי בחתונה של הבת של השכנים – אתה יודע, מזרחיים...אבל אנשים טובים – והם הזמינו את איך קוראים לו, זה שכל הזמן שומעים אותו ברדיו, אהה כן... משה משהו. אני אישית לא יכול לשמוע את המוזיקה הזו אבל אני מכבד אותם, נו...לא משנה.
תשמע! השכן מהדירה לידי, לא, לא, אידיוט! לא בעל האירוע שכן אחר, טוב די...תשמע, בקיצור הוא לחש לי שהם שילמו שלושים אלף שקל לבחור ובשביל מה!? ארבעים וחמש דקות של הופעה! ועוד הוא מספר לי שאחרי כן למשהו הזה יש עוד אירוע!
תשלח מסמך בהול לז'קו ממס הכנסה, נראה לי שמצאנו דרך לסבסד את ההוצאות של ביבי ושרה!

*לקבל דו"ח חניה כל פעם שהרכב עומד באין חניה,(אצלי אגב זה ביום יום).
מה זה הדבר הזה? כל הארץ מסומנת כחול לבן או אדום לבן, תנו מנוחה!!!

*וחס מלהרגיז את משטרת ישראל ושלוחותיה.
לא הייתי רוצה להיפגש עם השוטר התורן בזמן שאני טס נמוך מידיי, נוסע באור כתום שלפעמים נוטה יותר לכיוון האדום, או לוקח פרסה בכל מקום אפשרי או לא, בדיוק כמו ה"עבריין" שלפני.
רגע רגע, מישהו דופק בדלת, (פניקה) זה בטח מר שוטר תורן, מישהו מהשכנים כבר השטנקר עלי. רק שלא יוציא את העצבים עלי.
(נרגעתי) לא לא, זו רק השכנה ממול עם החוב שלי לוועד בית.
 

נכון שאני מוותר על להיות בעניינים!
ונכון אולי שאני חי באופוריה!
אבל על הפלנטה העולמית המטורפת הצלחתי ליצור בועה קטנה של שפיות, שלי!
זמנית? לא אמיתית? זה בכלל לא משנה, אני חי בה בשלום וזה מה שחשוב, לי!
במפגשים עם החברה אני לא תמיד מעודכן בחדשות האחרונות. זה לא מפריע לי!
דווקא לשבת מהצד ולהביט בהם מתווכחים ומורטים את השערות שאינם כבר, מקללים ומנסים לעשות סדר בבלגן וכשמתברר שאי אפשר הם שוב מקללים, משעשע אותי.
אני לוקח ברוגע לגימה מהתה המהביל של עדי, מגלגל לי קצת טבק איכותי של מישהו אחר (כי אני לא מעשן) נושף שתי טבעת עשן בניסיון עלוב לחבר ביניהם ומסתכל בעיניים מזוגגות על המתרחש כמו צופה בהצגה.

 

איפה אני ואיפה הם!?


לא שאין לי דאגות, יש לי את מנת חלקי כמו כל אחד אחר פחות או יותר וכן, גם אני לא ממש מצליח להסתדר. אבל על דאגות של אחרים, לא תודה, אני מוותר.
מניסיון החיים שצברתי ממרום גילי ומהניסיון היום יומי של חבריי ואפילו של זרים שנקרים בדרכי, ברור שגם להם אין הצלחה גדולה, קטנה, כל שהיא.
אז אני מחכה, אולי אולי יקום מישהו עם ביצים וישנה לי את החשיבה.
האמת...חשבתי שזה יהיה אתה יאיר!
 
 
תמונה ראשית: carbonNYC
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל