יוסי מנדולינה וחבורתו

מה משותף למרוקאי, בולגרי קיבוצניק ופולני? זה לא מה שאתם חושבים. זו לא התחלה של בדיחה גזענית. זה כור ההיתוך בהתהוותו שעליו חלמו דור מייסדי המדינה. לו דוד בן גוריון היה רואה את חבורת הזמר המופלאה, קובץ גמלאים המתאסף אחת לשבועיים, השרים ומנגנים את שירי ארץ ישראל בהתלהבות יוצאת דופן היה ודאי אומר: "החזון שלי התגשם".

 

חפלות הן לא פרי המצאה של הז'אנר המזרחי.

מסתבר כי גם שירי א" זוכים לעדנה, ומקבלים את הכבוד הראוי לו כפי שחובבי הזמר הים תיכוני יודעים להוציא לפועל. "זה שנים שאנו מנגנים ביחד. כל החברים היודעים לנגן בכלי מסוים, נפגשים, מנגנים, שרים ואוכלים וזה ממלא לנו את מצברים לימים הבאים". דברים שאומר יוסי גרינברג (69) גמלאי תושב רעננה המכונה "יוסי מנדולינה".
גרינברג, עלה ארצה מפולין בשנת 1957בהיותו בן 13. אמו שאפה שיהיה נגן כינור כפי שהיה אויסטרך (כנר יהודי0-אוקראיני מפורסם - מ"ח). "אהבתי מוסיקה אך שנאתי כינור. בסופו של דבר התפשרתי על מנדולינה". גרינברג, קבלן כבישים, שילב את אהבתו לנגינה תוך כדי עבודתו, אך עם יציאתו לגמלאות הוא מקדיש את רוב זמנו לנגינת הזמר הארץ ישראלי. היום הוא "קבלן" גיוס חברים לחבורת הנגינה, ומנגן בהתנדבות עם הרכבים שונים בפני קשישים בבתי אבות ומרכזי יום. "אין לך מושג איזו הנאה זה גורם לנו לנגן בפני הזקנים הנזכרים במנגינות איתם הם גדלו. לא פעם אתה רואה דמעות בעינהם. ממש מרגש".

 

 

אני נמצא בביתו של דוידי תבור (69) בשדה ורבורג, בו מתקיימת 'החפלה' הדו שבועית של החבורה. את הסלון הרחב ממלאים כעשרים איש. הנגנים ובנות זוגם. ישובים על הספה, הכורסאות וכסאות שהובאו מהחצר. החברים הביאו עמם מטעמים אותם הכינו בביתם, והם מונחים על שולחן האוכל גדול המידות וממתינים להפסקת הנגינה בה יוכלו ליהנות מהמזון המשובח שילווה ביין אדום.
"אני בן קיבוץ דגניה. הורי היו חברי הקיבוץ ו'נטשו' אותו ב-1956 לטובת שדה ורבורג. מאז אני פה לאחר שהקמתי משפחה משלי. 'יוסי מנדולינה', חברי מנוער, שידע כי אני מנגן במפוחית צרף אותי לחבורת הנגנים וזה עושה לי טוב. אני נהנה מכל רגע" אומר דוידי המנסה להתרגל לחיי גמלאות. "בתחילת דרכי הייתי דבוראי (מגדל דבורים - מ"ח), ולימים עסקתי בהפעלת ציוד מכני כבד. לפני שלושה חודשים פרשתי מעיסוקיי ומקווה כי הגמלאות תעשה איתי חסד. במידה ולא - אחזור לעבוד".

 

לאחר כיוון הכלים וחימום קצר החבורה מתחילה לנגן. בהרכב 'התזמורת' נמנים נגני מפוחיות, חליליות, אקורדיון, מנדולינות, וגיטרה. הנגינה חופשית. ללא תווים. אחד החברים משמש כזמר, והוא מוביל את סדר השירים והמנגינות. הרמוניה מושלמת. כאילו החבורה התאמנה חודשים לאירוע. כל נגן מרוכז בנגינתו. מין אווירת קדושה מיסטית.
דורית תבור (67) המארחת, ילידת קיבוץ מעגן, מספרת תוך כדי ארגון שולחן האוכל: "מרגע שדוידי הצטרף לחבורה לפני ארבע שנים, הוא אינו מפסיד אף מפגש ולא משנה מה שקורה. הוא חי ממפגש למפגש. שירי א"י הם בדמו, והוא רכש את האהבה למוסיקה מהוריו שגם ניגנו". דלת הבית נפתחת. מגיעה בתם של הזוג תבור, דגנית אוגורינסקי (37), מלווה בילדיה הזאטוטים.
מה את אומרת על כל הזקנים האלו שמתאספים מנגנים ושרים, אני שואל אותה.
"תענוג! כיף לשמוע ולראות אותם. תראה לאיזו רוממות רוח הם מגיעים. אני אוהבת לשמוע את אבא שלי. הייתי בתנועת נוער והשירים שהם מנגנים מדברים אלי ומזכירים לי את נעורי".
איך מתייחסים הנכדים לסבא המזמר?
"מדהים. הם מעריצים את הנגינה שלו".

 

החבורה המופלאה הזו קרמה עור וגידים במקריות. מייסדה, יוסי שקוף (79) יליד בולגריה הגר באזור, נהג לנגן להנאתו עם חברים נוספים במסעדה בולגרית ביפו, מדי יום שישי בצהרים. מספר שקוף המנגן על מפוחית וחלילית: "בשלב מסוים פרשתי מהנגינה במסעדה. אשתי, פנינה, שהייתה מודעת לאהבתי הרבה לנגינה, הציעה שנקיים מפגשי נגנים אצלנו בבית. ביתנו מספיק גדול ומתאים לאירוח מספר רב של אנשים. התחלנו להזמין חברים נגנים שהכרנו. כך זה התחיל וכך זה נמשך. חבר הביא חבר והחבורה גדלה למימדים שהם כפי היום".


שקוף עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1949. האהבה למוסיקה טבועה בו עוד מארץ הולדתו בחינוך שקיבל בבית לכל דבר הקשור בנגינה ושירה. אמו הייתה ממייסדות מקהלת צדיקוב בבולגריה, ושקוף עצמו היה חבר במקהלה המיתולוגית בימי הזוהר שלה כשהמנצח היה זיקו גרציאני ז"ל.
בעקבות מפגשי הנגינה הקבועים נוצרו בחבורה קשרים חברתיים החורגים מעבר לאהבת הנגינה. פנינה שקוף: "נוצרה ידידות אמיצה כזו. השירה והנגינה מאחדים אותנו. גם הגברים לא היו חברים קודם לכן. זה התהווה עם הזמן ואנו ממש מחכים לערבים האלו. אנו נפגשים גם באירועים משפחתיים שהחברים מקיימים, ויחסי הקרבה רק מתהדקים". על מנת להבין עד כמה הנגינה משמעותית בחיי החבורה, מקומות מגורי החברים, הפזורים בערים המרכזיות ובפריפריות אינם מהווים עבורם מכשול שימנע מהם להגיע למפגשי הנגינה. הצפוני ביותר (נכון להיום) הוא חנניה דן (77), בן פרדס חנה, המנגן באקורדיון מגיל 13. הוא מורה לאקורדיון שהעמיד דורות רבים של תלמידים ומנגן בערבי זמר שונים.

 

הדרומי בחבורה הוא חיים אוזנה (73) יליד מרוקו הגר ברחובות. "עלינו ארצה בשנת 1953. הייתי בן 13.5 והתחנכתי בקיבוץ מענית. האהבה לנגינה באה לי עוד מבית אבא טרם עלייתנו ארצה. הוא ניגן על עוד. בקיבוץ הצטרפתי לחוג מנדולינות ולמדתי באופן מסודר כולל קריאת תווים". גם אוזנה, כמו חברים אחרים, הצטרף לחבורה הודות ל"יוסי מנדולינה" שהכיר כשניגנו יחד בתזמורת מנדולינות שהופיעה בהתנדבות בבתי אבות בבת-ים.


איך התחברת לשירי א"י כאשר הרקע המוסיקלי שלך מהבית היא נגינה אתנית?

"בלי שום בעיה. מיד עם הגיענו ארצה, תוך שבוע, התחלתי לדבר עברית. נהייתי ישראלי לכל דבר. כולל השיריים העבריים. הנגינה שלי התחילה בכלל עם חליל. ניגנתי בו מצוין. באירועי "השומר הצעיר" (השומריות) תמיד חיללתי לרקדנים".
לאחר הצבא הצטרף אוזנה ללהקת קצב וניגן בגיטרה חשמלית, ומצא בה את פרנסתו כשניגנו בחתונות ובמועדוני ריקודים. לימים החליט להיות ימאי והצטרף לתקופה של מספר שנים לצי הסוחר הישראלי וניצל את השייט לטיולים ברחבי העולם. כשמאס בהפלגות החל לעבוד בחברת "מנועי בית שמש" כטכנאי עד ליציאתו לגמלאות. לאוזנה שישה נכדים הממלאים את יומו והוא מאושר ממצבו.
אני לא מתאפק ומבקש לשמוע את דעתו בעניין השד העדתי שנשלף מהבקבוק לא מכבר, בפעם נוספת, וגרם לשיח ציבורי רחב. "אני מעולם לא הרגשתי קיפוח. עזוב! כל פעם שהנושא עולה, אני אומר לאנשים עזבו אתכם מזה. זה סתם להתבכיין. מי שרוצה יכול להצליח בארץ ואין שום סיבה שבעולם שזה לא יקרה". קרוב לודאי כי בן גוריון מתמוגג בקברו כשהוא שומע אמירות כעין אלו.



צפו בסרטון: יוסי מנדולינה וחבורתו

 

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל