נעשה לאריאל שרון עוול

אני נפרדת מאריאל שרון בכעס, בכאב, באכזבה ובתסכול. אבל לכל אלה מצטרפת הערכה גדולה.

אני זוכרת את עצמי ילדונת בת שתים עשרה יוצאת להפגנות, קושרת סרטים כתומים על האופניים שלי(כל אחד וכלי התחבורה שלו...) ועם ידיים מלאות בצמידים כתומים. ובעיקר, זוכרת את עצמי זועקת עד כמה אריאל שרון עושה מעשה נוראי.
לצערי לא זכיתי להכיר את אריאל שרון בהיותו המנהיג הימני הנערץ. הכרתי אותו רק בתור זה שהוציא 8000 יהודים מביתם, ומסר שטחים מארץ ישראל לאויבינו.

בינתיים הספקתי לגדול, להתבגר ולהתפקח.
אני עדיין מאמינה באותם הדברים שהאמנתי אז. עדיין כועסת ובעיקר כואבת על ההתנתקות. אבל פתאום גיליתי שאריאל שרון היה מנהיג ענק, אדם נערץ ופוליטיקאי מחונן.


אני ימנית בדעותיי. מאוד.

ולמרות זאת, ואולי דווקא בזכות זה – אני מרגישה שנעשה לשרון עוול גדול. דווקא בגלל שלא הכרתי את עברו הגדול זה כואב לי שהדבר היחיד שזוכרים לו זה את ההתנתקות. צפיתי בשידורים על מותו בערוצים 1, 2, ו10 והתחושה היא שאם הוא לא היה מבצע את ההתנתקות היו שוכחים ממנו, והיו מתייחסים לפטירתו כמו שהתייחסו למותו של יצחק שמיר ז"ל(אם אפשר לקרוא לזה 'התייחסות').

זה לא שההורים שלי הסתירו את זה ממני, זה כן שהתקשורת הסתירה את זה ממני.
בכל פעם במהלך שמונה השנים האחרונות בהם הוזכר שמו של שרון התייחסו רק לדבר אחד שעשה-לתכנית ההתנתקות.
לי הסיבה מאוד ברורה. התקשורת בוחרת במה שנוח לה.
היא לא התייחסה לשמיר שנפטר כי הוא היה ימני, וזו לא המגמה של התקשורת. ומאותה הסיבה היא לא הזכירה את כל מעשיו הקודמים של שרון אלא בחרה להתמקד בדבר היחיד שעשה שתאם את השקפתה.

אפשר לומר שזה מגוחך לצעוק 'התקשורת' כאילו מתייחסים לאדם בודד ולא למאות אנשים שעובדים במערכת הזאת. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שלתקשורת יש מגמה מאוד בולטת ובחירה למה להתייחס ולמה לא.
ההוכחה היא מאוד פשוטה.
בכל יום עומדים ערבים בצדי הכבישים וזורקים לבנים(לא חצץ) על מכוניות ישראליות.
בכל יום-יומיים מתעופפות להן רקטות מעזה לשטח ישראל.
בכל שבוע יש ניסיון דקירה של יהודי. איפה? בירושלים. בירת ישראל. (לא תמיד זה ניסיון, לפעמים זה גם מצליח.)
בכל שבוע יש מחבל שמנוטרל על גדר הגבול.
בכל שבוע נעצרים מחבלים שמנסים לפגוע בחיילי צה"ל במחסומים.
ומי בתקשורת מדבר על זה?
אף אחד.
פשוט אף אחד.

הבחירה של התקשורת להתמקד במשך שמונה שנים במעשה אחד היא עוול. היא לא מוסרית ולא הוגנת.
רק עכשיו, כשנפטר, הם חייבים לעשות 'חיים שכאלה' ומזכירים במקצת את פעולותיו הקודמות להתנתקות.

אני נפרדת מאריאל שרון בכעס, בכאב, באכזבה ובתסכול. אבל לכל אלה מצטרפת הערכה גדולה.
הערכה ותקווה שאזכה ואגיע לקמצוץ ממסירות הנפש שהייתה לו, שאגיע לברכיו בנושא אהבת הארץ, ושאוכל אי פעם לקיים את אהבת האדם שהייתה בו.
 
תמונה ראשית: לע"מ
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל