מלח הארץ או מלך הארץ?

עד כמה הציבור הדתי לאומי אוהב את הארץ, והאם הם בכלל מאוהבים בעצמם?

 

מעשה ביהודה

עובד חנות כל-בו גדולה במרכז הארץ, שיום אחד מחליט לפנות למנהל החנות ולהציע רעיון. "מדוע החנות לא עובדת גם בסוף השבוע?" הטיח במנהל "למה שלא תפתח את החנות גם בשבת ותרוויח יותר?". לאחר שכנועים רבים, ולמורת רוחם של שאר העובדים, הצליח לשכנע יהודה את מנהלו, וכבר למחרת אסף המנהל את יתר העובדים והציג את מתכונתו החדשה. הוא דרש מכל העובדים לחלק ביניהם את נטל העבודה בשבת באופן שווה, אך באופן מפתיע היה זה דווקא יהודה שקם והתרעם "אינני יכול לעבוד בשבת, הרי אדם דתי אנוכי. אבל אתם יכולים. לי יש ערכים אחרים ואני בא מאידיאולוגיה אחרת". וכך נוצר המצב האבסורדי שבו האדם אשר הציע את מלאכת העבודה בשבת, מתחמק ממנה.
 
משל זה הוא סיפורה הפרדוקסלי של הציונות הדתית בארץ ישראל, אשר
מחד גיסא חבריה כופים על כולנו את ההגנה על התיישבויות בגבעות מבודדות, רוצים עוד שטחים ועוד שטחים. ומאידך גיסא בורחים משירות צבאי בכל מיני דרכים חוקיות ועקלקלות. "שוויון בנטל" הייתה סיסמתו הגרוטסקית של מלך מלכי האחים והאחיות, יו"ר מפלגת "הבית היהודי" ושר הכלכלה, נפתלי בנט. שוויון בנטל, בנט? האומנם?
 

בעוד שנער חילוני

נטול אידיאולוגיה או חזון משיחי, שלא מתגורר ושלא רוצה להתגורר ביהודה ושומרון, מחויב על פי חוק להתגייס לשירות צבאי בן שלוש שנים, ישנם מנערי הגבעות והערכים, אנשי המוסר והאידיאולוגיה, אשר בורחים תחת אלפי אצטלות שונות לדרכים נוחות וחלופיות.
 

זכור לי היטב המשל שהשתמש בו "החזון איש". אומנם יש לסייג את דבריו, ולציין שהוא התכוון לציבור החרדי, אך לא מעטות הפעמים בהם משתמשים במשל גם אנשים מהקהילה הציונית-דתית. במשל משווה "החזון איש" את החברה הישראלית לגמל עם משא כבד וגמל חסר דבשת. כאשר בעוד שהקהילה החרדית סוחבת על גבה את כל המעמסה הערכית והדתית, הציבור החילוני הוא ציבור חופשי, ההולך לים בשבת ונהנה ממנעמיי החיים, ללא כל התחייבות לבורא. הנקודה של "החזון איש" ברורה - לציבור החרדי קשה, בעוד שלחילונים קל, ולכן עליהם לוותר ולתת לחרדים לא ממש לעשות צבא, ובמילים אחרות, לא ממש להיות מחויבים לחוק הישראלי.
אך האם נכונה הנחתו של "החזון האיש" ואכן גם כיום קשה יותר להיות דתי? , התשובה היא לא, וניתן לראות זאת היטב הן בשאלת השירות הצבאי, והן בדוגמאות כמו מיסוי מועדף בשטחי יהודה ושומרון, וחוקים אחרים המותאמים באופן מובהק לאורך החיים היהודי-דתי.
 

בבחינת השירות הצבאי של חיילים חילוניים שומרי חוק, לעומת זה של חיילים שומרי חוק בציבור הדתי-לאומי, ניתן לגלות לא מעט הבדלים מהותיים. למשל, כשנער חילוני מגיע לגיל 18 הוא מחויב בשירות מלא של שלוש שנים, למעט מקרים ותפקידים בודדים שבהם השירות קצר יותר. לעומת זאת, כשנער מהקהילה הדתית-לאומית מגיע לגיל 18, עומדות בפניו כמה אפשרויות, והוא רשאי לבחור אם להתגייס לשירות צבאי, להירשם ללימודים בישיבה גבוהה או במכינה קדם-צבאית.

נכון ל-2009, כחמישית מבוגרי מוסדות הלימוד הדתיים-ציוניים בוחרים במסלול ההסדר, שבו הם משלבים לימודי תורה עם שירות צבאי. אורך השירות במסלול זה הינו חמש שנים, אשר מתוכן (למעט מקרים של קצונה, פיקוד או שירות ביחידות מובחרות) רק שנה וארבעה חודשים מוקדשים לשירות הצבאי. אך אם לא די בכך שהם מתגייסים לשירות קצר יותר, רובם מתגייס בגיל מאוחר יותר, כאשר מעטים אף מגיעים לצבא כשהם נשואים עם ילדים, מה שמעניק להם שכר גבוה הרבה יותר משכר הבסיס. אז נכון, נפתלי בנט ושאר הגברים במפלגתו משמשים כמסכה נהדרת, כולם יוצאי סיירות ויחידות לוחמות, בעוד מי שהם מייצגים רק מחפשים דרכים לברוח משירות קשה, לעזוב את תנאי השטח הקשים בצבא לטובת גולש וקוגל בערב שבת בישיבה.
 

ומה לגבי בנות הקהילה הדתית-לאומית?

ובכן, בעוד הבנות החילוניות מתגייסות בהגיען לגיל 18 (פרט למקרים יוצאי דופן) לתקופה של שנתיים או שלוש, בנות המגזר הדתי-לאומי לרוב פונות לשירות לאומי. הבנות הדתיות מחויבות להיות בשירות הלאומי במשך שנה בלבד, וישנן בנות אשר מתנדבות לשנה נוספת. אולם הדבר המקומם באמת הוא שכרן, אשר יכול להגיע לשכר הגבוה לכמעט פי שניים משכרו של לוחם.

 

ואם אלו פני הדברים, אני שואל את עצמי עד כמה באמת הדתיים הלאומיים אוהבים את ארץ ישראל, והאם הם בכלל התבלבלו והם אוהבים רק את עצמם?
חבריו שכחו לעצור לרגע, להסתכל על עצמם במראה ולראות שאולי ארץ ישראל "שלמה יותר", אבל הם מחוררים עד אין קץ.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל