מקומן של אומנויות הלחימה בתרבות המודרנית

בשנים האחרונות יש פריחה בענף אומנויות הלחימה בישראל – החל בענפים מוכרים וידועים לרבים כמו ג'ודו וקאראטה בסגנון שוטו-קאן, המשך באומנויות לחימה רכות כגון טאי צ'י ואייקידו, וסיים בשיטות שונות המגיעות מסין, יפן, קוריאה הפיליפינים, ברזיל וכו', כאשר כמות האנשים המתאמנים בהן נע בין בודדים למאות אנשים.

בשנים האחרונות יש פריחה בענף אומנויות הלחימה בישראל

החל בענפים מוכרים וידועים לרבים כמו ג'ודו וקראטה בסגנון שוטו-קאן, המשך באומנויות לחימה רכות כגון טאי צ'י ואייקידו, וסיים בשיטות שונות המגיעות מסין, יפן, קוריאה, הפיליפינים, ברזיל וכו'. כאשר כמות האנשים המתאמנים בהן נע בין בודדים למאות אנשים. ענף אומנוית הלחימה אינו תופס מקום של כבוד (אם בכלל) בסיקור במדיות התקשורתיות בארץ. שלא כמו ענפי ספורט (אם כי על פי רוב אומנויות הלחימה לא נחשבות כספורט) כגון כדורגל וכדורסל, הנחשבים ל"מיין סטרים" של התעניינות, כאן אין כמעט סיקור של אירועים המתקיימים, כגון תחרויות והצגות תכלית. עקב כך, סובל הענף מחוסר ידע של כלל הציבור עליו, וידיעות על אירועים עוברות בעיקר מפה לאוזן. מכל אומנויות הלחימה, היחיד כמעט שהגיע אל הציבור הרחב באמצעות הטלוויזיה הוא הג'ודו, כאשר מס' ג'ודוקא (אנשים העוסקים בג'ודו) זכו במדליות ובדירוגים גבוהים מאד בעולם. זה רק מדגיש את חוסר הסיקור, אם לא ההתעלמות לה זכו ענף זה ואחרים, מהמדיות ש"לפתע" גילו אלופי עולם בחצר האחורית שלהם. בשנים האחרונות נחשפנו בערוצי לווין לאומנויות לחימה בארצות אחרות. נותר לנו רק לקנא במידת הסיקור.
יש להדגיש כי קשה במקרים רבים לשים את הגבולות המדויקים בין אומנויות לחימה רכות וקשות, והחלוקה היא לפעמים מעט מאולצת, מכיוון שאמנות לחימה איטית יכולה לגלוש לפעמים לתנועות מהירות למשל, או אמנות לחימה הנחשבת "קשה" אך מתאפיינת בתנועות זורמות ועגולות רבות. או ג'ודו הנחשב לאמנות רכה מכיוון שאין בו חבטות, אולם מדובר בהתגוששות מרובת כוח ולא רק בתרגילים חינניים, וזרימה מעגלית כמו באייקידו למשל.

חקר הגוף והנפש – מתבטא אולי בכל אחת מאומנויות הלחימה כמאפיין מרכזי של אימונים סדירים לאורך שנים רבות. הגוף מגיע לביצועים אשר נראים מופלאים למביט מבחוץ, להבדיל מהמתאמן עצמו אשר זוכר היטב את כל מפלי הזעה שהגיר עד שהגיע לרמתו העכשווית. יכולות קוארדינטיביות, רפלקסיביות ואתלטיות ברמה גבוהה ביותר נדרשות באומנויות הלחימה ברמות הגבוהות (קפואירה לדוגמה), ובדרך כלל קיימת שיטה מסודרת ומדורגת הדורשת רק התמדה ונחישות מספקת והרבה זמן בכדי להגיע לרמות הגבוהות.

חקר הנפש לעומת זאת, מתבטא בין השאר בהתגברות הנפש על הגוף. הגוף הפיזי עצל מטבעו ומעדיף מנוחה על מאמץ, לא כל שכן מאמץ בלתי הכרחי כמו באימון. אימונים קשים החוזרים על עצמם בתכיפות רבה מספקים שפע של אתגר לנפש האדם המתאמן, במאבק עם הגוף הנוטה לוותר ולנוח. בנוסף קיים ממד הכאב, משרירים תפוסים, מעצמות כואבות מעצמת הגנה או התקפה, מפציעות (נדירות) ומעומס מאמץ על הגוף (במקרה האחרון יש להאט את האימונים, לאכול נכון ולאשון יותר).
 

חקר הנפש מתבטא גם בשאלה החוזרת על עצמה פעמים רבות במהלך שנות האימונים – למה אני בעצם מתאמן?! משברים באים והולכים, החשק להתאמן עולה ויורד כמו מחזורים אחרים בחיים, ואף התשובות לשאלה זו משתנות מתקופה לתקופה. אדם מגיע לאימונים ראשונים מסיבה אחת וממשיך מסיבה אחרת כאשר הוא מגלה פנים שונים בעצמו ובאמנות הלחימה. כעבור מספר חודשים או שנים שוב משתנה הסיבה. לעתים נושרים אנשים כאשר אינם מוצאים שוב בעצמם את הסיבה המקורית, ואין להם יכולת להתחבר לסיבה שונה, או שאנרגיות החיים שלהם ברמה נמוכה, או שהם עסוקים עד כדי כך (יש שיגידו שהכל עניין של סדרי עדיפויות), עד שאינם יכולים להתאמן יותר. גם מעבר של מקומות מגורים מהווה לעיתים בעיה שקשה מאד לפתור עם התרחקותו של החניך במרחק גיאוגרפי ממדריכו, לעיתים לא ימצא מדריך אחר באותה שיטה בסביבת מגוריו, וכידוע נסיעות רבות ברחבי הארץ אינן דבר מענג במיוחד...
ולעיתים אף בלתי אפשריות.

קיים דמיון רב (אולי זה ייראה מוזר למס' אנשים) בין שיטות יוגה, ובין שיטות ריקוד מסוימות (בלט או ריקוד סופי למשל, ולמעשה מגוון רחב של אומנויות, אפילו קליגרפיה ושזירת פרחים) לבין אומנויות לחימה. ההקשבה לגוף, הלמידה ממנו ומהטבע הסובב, הדייקנות הטוטאלית, או במילים אחרות השאיפה לשלמות, הזרימה הפיזית והרוחנית, אשר מאופיינת גם בפילוסופיות מהן שאבו אומנויות הלחימה את שורשיהן הרוחניים – כגון זן ודאואיזם.
אדם אשר מעוניין בחיזוק תכונות אלו אצלו ימצא את מבוקשו באמנות הלחימה בצורה נרחבת, ואף יוכל להשליך מאחד לשני, כלומר הוא יידע לשזור פרחים בצורה יותר יפה אחרי שידע לבצע קאטה למשל (סידרת תרגילים בקרטה) באופן משביע רצון.

לסיכום קיימות סיבות רבות ומגוונות מתחת לפני השטח לפריחת אומנויות הלחימה. זה גם מתקשר להתפתחות תרבות שעות הפנאי בארץ, ולמודעות ה"עידן החדש", כאשר אנשים זנחו וזונחים אמונות ומנהגים ישנים רבים ומאמצים גישות חדשות. תרבויות אשר בעבר היו מנותקות נפתחות ונטמעות האחת בשנייה (תרבות סין העצומה היא אולי הדומיננטית ביותר בהיטמעות במערב).

מגוון אמנויות הלחימה הקיים בארץ כיום הוא רחב, ומעת לעת מתגלים גם סוגים וזנים שאינם מוכרים עדיין. בחלק מהשיטות קיימות תת שיטות והסתעפויות רבות. כעיקרון הנטייה באמנויות הלחימה היא לשמר על המסורת ולא לשנות את אופי התרגול, וכך אפשר לראות קטות ופורמים (סדרת תרגילים בטאי צ'י וקונג פו) הקיימות אלפי שנים! אולם בכל זאת קיימים שינויים וסטיות, לעיתים למורת רוחם של חסידי השיטה. אפשר וחשוב לחפש ביסודיות ולמצוא את השיטה והמדריך המתאימים ספציפית לכל אדם.

אמנות לחימה היא לא ספורט אלא דרך חיים. ההבדל הוא בכך שאין שאיפה להגיע למדליות וגביעים והכרה ואין שיא שמגיעים אליו בגיל צעיר ואח"כ פורשים, אלא להפך, ממשיכים להתאמן כל החיים, לתמיד. האתגר קיים תמיד, והמשוכה תמיד גבוהה, מפני שהמאבק הוא תמיד מול עצמך, וההשוואה היא מול ביצועיך שלך ולא של אחרים.

אמנות לחימה לא נועדה להגנה עצמית בימינו (למרות שזה סימפטום חיובי כמובן). ההשקעה היא יותר מדי גדולה, ולא תועיל במצבים רבים מכדי שיהיה אפשר לתרץ בכך אימונים רבים וקשים לאורך שנים רבות. אולם, ענף אומנויות הלחימה עונה על צרכים אחרים, עמוקים וחשובים בחיי האדם המודרני, ומומלץ בחום לכל אדם, צעיר או מבוגר, ספורטיבי או נהנתן, עצלן או אנרגטי, בריא או חולה, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי הסגנון המתאים לו, ויש רבים.


הכותב הוא בעל דאן 4 בקראטה בסגנון גוג'ו-ריו (Soft and hard).
 
 
 

תמונה: Rick Tew


אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל