לידתה של פרידה

לפני כשבועיים עשיתי את לוח החזון שלי. באמצעו הדבקתי תמונה גדולה של תינוק, כשבכלל לא היה לי ברור אם הלידה הזו היא לידה של רעיון או לידה של תינוק חדש במשפחה. כשהתחילו להתממש בבת אחת כל כך הרבה בקשות ששידרתי, חשבתי, מהי הלידה הזאת ותשובה לא מצאתי...

 

לפני כשבועיים עשיתי לי את לוח החזון שלי. באמצעו הדבקתי תמונה גדולה של תינוק, כשבכלל לא היה לי ברור אם הלידה הזו היא לידה
של רעיון או עוד לידה של תינוק חדש במשפחה. כשהתחילו להתממש בבת אחת כל כך הרבה בקשות ששידרתי, חשבתי, מהי הלידה
הזאת ותשובה לא מצאתי ושוב ושוב שאלתי את עצמי והיום בבוקר הבנתי. זו הלידה של הפרידה שלי. לידה כמו כל לידה אחרת, שערכה כמעט 9 חודשים.

כמעט 30 שנה חייתי מבחירה ללא בן זוג, כי כשהאהבה הגדולה בחיי, שבקה חיים, קרעה לי את הלב ופילחה אותו לרסיסים קטנים,
החלטתי לחיות רק בעבור הילדים שלנו וההחלטה הזאת החזירה אותי לחיים-לא חיים, לחיים שהסתיימו כמעט גם ברמה הפיזית כשהילדים
יצאו מהבית. זה הרגע שבו מצאתי אהבה חדשה, את האהבה שלי למטפלת שבי. וככל שהיא גדלה הבנתי יותר ויותר שאף פעם לא אוכל
להיות באמת שלמה עם עצמי כשחסרה לי האהבה אל בן הזוג שלי וכך לאחר טיפול באזור הלב הרגשתי שאני מוכנה לקראת האהבה הבאה
בחיי. כחודש לפני כן, חברה הכירה לי את מי שהפך להיות החבר שלי. לא התלהבתי. היתה לו בטן שמנה ובטן שמנה זה סימן שהאדם
מסתיר סודות ואני חיפשתי אדם פתוח.

 
אחרי הטיפול ההוא עמדתי מול "רשימת המכולת שלי", של כל אותן תכונות שקיוויתי למצוא בבן הזוג
הבא שלי. אמרתי לעצמי: נו, אני כבר מוכנה! איפה הוא? חצי שעה אחר כך הוא התקשר. הוא רצה שאזמין אותו לכוס קפה כדי שיוכל לראות
אותי בסביבה הקרובה לי. רציתי לעשות לו טיפול כדי שאוכל להכיר אותו. וכך יצא שהוא הגיע לטיפול ומייד לאחר מכן קיבל את כוס
הקפה שלו. המפגש הזה לא מיצה את עצמו.
יצאנו לטייל בחורשה שהוא מקום שהוא מאוד אוהב ולי יש זכרונות מאוד נעימים ממנו, מהתקופה שהילדים שלי עוד היו קטנים.
ושם בחורשה ראיתי את העוצמה שבו את כל הניצוצות של מי שהוא היה, כל מה שביקשתי על לוח הבקשות היה שם, כל כך קרוב אלי. לא הספקתי להתרווח בביתי והטלפון מצלצל: "זה אולי צפוף לך מידי, אבל יש לי 2 כרטיסים לסרט הערב. תסכימי להתלוות אלי?"
ואני כבר שנים ויתרתי על הביקור בהיכל התרבות. זה היה כל כך חסר בחיי. מייד אמרתי בשמחה: "כן".
 
זו היתה אהבה שהזכירה לי מאוד את האהבה שחוויתי פעם כשהייתי הרבה יותר צעירה.
ניצוץ שהדליק אש שבערה והאירה את כל הסביבה שלה. חוויתי אהבה שהשילה ממני הרבה מאוד חסימות.
אנשים שפגשו אותי, שאלו: מה עשית לפנים שלך? הן כל כך זוהרות! ירדתי יותר מ-10 קילו והחיוך לא מש מפניי.
זו היתה מה שנקרא: אהבה ללא תנאי.
 
אני זוכרת את המריבה הראשונה שלנו. כעסתי על זה שהוא לא מתייחס אלי. הגעתי אליו הביתה. הוא היה עסוק בכתיבה
ואני שידועה בסבלנות הרבה שלי ישבתי וסרגתי לו כובע. עברה יותר משעה, הוא עדיין כותב. אני כמעט וסיימתי את הסריגה ואני מרגישה
שקופה, כאילו לא נמצאת שם. כל כך כעסתי לקחתי את הסריגה וזרקתי אותה בכעס על הספה שממול.
אני מכינה לו הפתעה והוא אפילו לא שם לב. לא מביט בי ולו לרגע קט.
לאחר כמה דקות הבנתי שאני כן רוצה לסיים לסרוג לו את הכובע, כי הכובע לא קשור לכעס הזה.
לקחתי את המסרגות חזרה אל ידיי וסיימתי לסרוג את הכובע שלו.
 
כעסתי. אמרתי לו: מי אני בכלל בשבילך? אתה לא מתבייש? אני מגיעה אליך ולך אין זמן אפילו להביט בי לרגע?
הלכתי לישון. לפני כן הנחתי את הכובע בתוך המיטה, על הכרית, מכוסה בשמיכה. כשראה את הכובע, הוא אכן התבייש,
ביקש סליחה, אבל חזר שוב ושוב על אותו הדפוס. במשך כל אותו החורף הכובע לא מש מראשו, כאילו שהכובע הזה שמר עלינו.
הוא כבר כל כך הסריח, סרגתי עוד כובע כדי שיוכל להחליף אותו ולהישאר עם הכובע שלי...
החורף עבר ולאחריו הגיעו האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. בחורף שלאחריו הכובע הראשון ההוא שאותו סרגתי בים של אהבה – פשוט נעלם
 

אהבתי וכאבתי ולא רציתי להישאר ונשארתי וכשלא יכולתי יותר הלכתי לטיפול בדמיון מודרך כדי שהוא יקל עלי את הפרידה,
אבל אז התברר לי שקו המאזניים שלי שקול. אני רוצה ובאותה מידה לא רוצה להיפרד ממנו. זה היה הרגע בו האהבה ללא תנאי
יצאה מחיינו. התחלתי למדוד: נקודות זכות, נקודות חובה. רציתי תשובה – והיא לא היתה חד משמעית. נשארתי, עד שיום אחד
הוא כמעט גרם למותנו, מבלי לשתף אותי. האמון שבינינו נשבר! זו היתה נקודת המפנה שלי. זה היה הרגע בו החלטתי: לא עוד!
המצב שלו לא איפשר לי לעזוב אותו, אז נשארתי – לא נשארתי.
 

יום אחד נסעתי כהרגלי לתל אביב ללמד ולטפל. הוא נשאר בבית. לא הרגיש טוב, לא שיתף אותי, העדיף לדבר עם החברה הקודמת שלו.
זה הספיק לי כדי להבין שאני מחייו יצאתי.
לא כעסתי. התאכזבתי. ניתקתי כל קשר. ביקשתי ממנו לעשות כמוני. הוא לא הקשיב לי. לא איפשר לי להיפרד ממנו.

כעבור 3 חודשים הצעתי לו טיפול. אמרתי לו שהוא יכול להגיע לטיפול בלבד. לא רציתי שום דבר בתמורה. האמת היא שקיוויתי שהטיפול
יעזור לו והוא יוכל לעשות את השינוי בחייו. והוא אכן עשה את השינוי בחייו, הוא בחר באישה האחרת.
הוא חי-לא חי, כי משהו בו מת עם האהבה הראשונה שהוא חווה, בדיוק כמו שמשהו בי מת עד שפגשתי אותו.
הוא בא להיפרד מהחיים, מהחיים שלו איתי. בעבורו זה היה כמו להיפרד מהחיים.
אנחנו חיים באותה העיר, אפילו כמעט באותה השכונה וסיפורים החלו להגיע.
הבנתי שבכל החיים המשותפים שלנו, הוא לא נפרד ממנה, גם אם אולי פיזית לא פגש בה.
 
השבוע החלטתי לשבור את השתיקה. ביקשתי ממנו בקשה קטנה. הוא לא ענה. החלטתי לעשות כרצוני אם הוא לא יענה לי.
היחידה שיכולתי לשתף בהחלטה שלי היא הכלה שלי. היא אמרה לי: מאיה, את קושרת את עצמך אליו, כשאת ממשיכה ללכת בדרכים שלו.
היא צדקה. הרמתי טלפון, התקשרתי להיכל התרבות, הזמנתי מנוי משפחתי והזמנתי את החברה הטובה שלי להצגה: אמא קוראג' וילדיה.
כשהייתי עם הכרטיסים ביד הולכת ומחפשת את הפנינה שלי, ראיתי אותו מרחוק. לא רציתי לפגוש אותו עוד.
כל כך נהניתי מההצגה ומההחלטה הנבונה שקיבלתי.

כן, אני מרגישה שילדתי את הפרידה שלי. מאז ומתמיד ידעתי שהוא הגיע לחיי כדי ללמד אותי פרידה מהי.
נפרדתי ממנו כמו שצריך להיפרד מחברים לרגע: לשמר את הרגעים היפים שהיו בחיינו, לשחרר את הקשר ולאחל לי ולו את הטוב ביותר בעבורנו.

ועכשיו כשאני משוחררת הגיעה זמנה של אהבה חדשה, אבל בבקשה, הפעם שהיא תהיה פשוטה, קלילה, מעצימה, מעשירה ומהנה...

מחכה בחיוך להתגשמותה.
 
תמונה ראשית: Mauro Codella
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל