היחידים שקיימים כאן

האם החיים הם אשליה אחת גדולה? האם הדבר היחיד האמיתי הוא אנחנו?

היחידים שקיימים כאן

"איך אוכל לעזור לך?”
שהיתי מעט טרם עניתי. חשוב היה לי להעביר את הרושם שמשהו רציני קורה כאן.
"אני....כחכחתי. חווה לאחרונה סוג של.. של.. איני זוכר מה קורה איתי.”
המתנתי מעט ואז המשכתי:
"זרם פתאומי חולף בתוכי, ואני כמתעורר משינה עמוקה, פותח את עיני, שולח מבט כהה מסביב, ושוב הקול מכה בי בעוצמה, מטלטל אותי מבפנים, מה עדיין אתה עושה כאן?"

עיניה הביטו בי. לרגע קט נדד מבטי על פניה, אומד את יופייה.
"תמשיך!” - היא אומרת בשקט.
"הכל מעורפל. אני קם, מסתובב, נוגע, ממשש, הכל מרגיש אמיתי. ואז שוב חבטה מטלטלת מבפנים:
"מה אני עושה כאן?”
"איך הגעתי לכאן?”
"מי אני באמת?”

 
שוב מיקדתי בה מבט. תוהה אם הבינה. היא הייתה שם, אך נראתה מרוחקת, שוהה במקום אחר. מבטה הצטלל לפתע והיא שאלה:
"מה אתה זוכר מאותם רגעי חושך?”
חושך! שמעתי את עצמי ממלמל שאיני זוכר כרגע. הכל החל להתערבל מולי. מערבולת כחולה הסתחררה לי מול העיניים, הופכת לאפור כהה יונקת אוטיפנימה. הרגשתי את הדופק מטפס למעלה במהירות, ושרירי העורף מתקשחים לרמה של בטון יצוק. נשאבתי אל התוהו, שומע צרחות בקול גס, שהגלים שלו מטלטלים אותי לריסוק עצמות.
"אתה לא שייך לכאן!”
"מה לעזאזל אתם רוצים ממני? צרחתי בקול אילם. וכמו בחלום מיתרי הקול מסרבים לעבוד.

היא רכנה מעלי, מודאגת.
"זה בסדר" – לחשה בקול רך, מלטף. נשום עמוק, ונסה לייצב את הדופק. רק אז שמתי לב למהלומות מכיוון בית החזה.
"מי את?” שאלתי, "ומה אני עושה כאן?”
שמי אליה. היא חייכה מתיישבת חזרה במקומה. “אני מהפנטת.”

 
הגעת לטיפול, היא הביטה אל השולחן מצטטת, בשל תלונות לאבדני הכרה זמניים.
פחד עמוק לפת אותי מבפנים, ונסתי לקום מהכיסא, לרוץ לכיוון הדלת. רגלי בגדו בי, הופכות כבדות כעופרת.
שמעתי את ייללת האמבולנס, והרגשתי שגוררים אותי במהירות על אלונקה.

"איך הטעם? זוהי שיטה מיוחדת לצליית הדג באופן שמשאיר אותו עסיסי עם מעטה פריך וטעם של אש. אליה התרוצצה מולי עורכת את השולחן, הילדים ישבו מסביב.
"נווו, טעים?”
כן כן, מיהרתי לענות. “העוף מצוין!”
"העוף?”
"חה חה, התכוונתי המרק.”
"המרק???” שאלו כולם במקהלה
מבט מהיר לצלחת חשף דג סלמון שנצלה היטב ולצדו ירקות מאודים.
היי, דחפתי חתיכה ענקית מהדג לפה. זה מעולה! פשוט טעים.
היי, רגע לפני הובלתי על אלונקה. אליה אמורה להיות היפנו תרפיסטית, לא אשתי.
אבל אני בכלל לא נשוי!

היינו שם. ישובים בחצי ירח, רגליים משוכלות. כעשרה מתלמדים או יותר. עיני כולם נשואות לישות בעלת תואר פנים יפהפה, זקן ארוך ולבן כשלג יורד מפניה, עוטה גלימה זהובה, ומוקפת כולה בהילה סגולה רוטטת.
"המאסטר" - קראו לו כולם. זה היה עוד אימון בחיים שלפני. המטרה שלנו הייתה הפעם שונה, פריצת מחסומי המוח, חדירה לקוד המקור.
"אתם תחוו קפיצות" – קולו המלטף חדר לתוכנו.
"אלו בסך הכל רגעים, רגעים שידמו לכם כנצח, כאן התלות בזמן, במרחב, אינה קיימת.
החוויה עוברת בצורה הטהורה של המחשבה. מרוכזת. כאן אין מקום למילים.
תקראו לזה חדירה לתוכנה ושמה: אנוש!
כך תלמדו שלתמונה אותם אתם רואים אין משמעות. אתם רואים מה שהמוח שלכם תוכנת לפרש כמראות. אתם מרגישים את שהמוח שלכם תוכנת להרגיש. אך בעצם יתכן ואין שם כלום.
הדרך החוצה היא להקשיב לקול הפנימי.
לעולם אל תתקעו על שאלות, מה לא מסתדר לי בנוף. הוא צחק גורר אחריו את כולנו.
"הם בנו אותו טוב מדי לשאלות מהסוג הזה"
הביטו פנימה. הביטו לתוכם. אתם היחידים שבאמת קיימים כאן!
 
תמונה ראשית: Keoni Cabral
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל