יהדות שאינה ברוח היהדות

היהדות בארץ ששינתה פנים ולא נותר בה דבר מרוח היהדות. יהדות של חצרות של שררה ורבנות. בכתבה השוואה בין היהדות שהכרתי וזו לדעתי היהדות האותנטית שננהגה גם בגלויות אחרות לבין היהדות כפי שמוצגת בארץ על ידי רבנים ממונים וחרדים שהפשיטו אותה מכל ערך יהודי ועשו אותה כקרדום לחפור בו וכמה שיותר.

יהדות שהכרתי בגולה בג'רבה, ויהדות בארץ שאינה ברוח היהדות שהכרתי

נולדתי באי ג'רבה, אי קטן בדרום טוניס, המצוין במפה כנקודה קטנה. שם גדלתי וחונכתי חינוך יהודי דתי, השומר קלה כבחמורה, ושם למדתי והתוודעתי ליהדות ולרוח היהדות.
ביהדות שהכרתי בג'רבה כולם הקפידו על אורח חיים דתי, שמרני, קפדני ודקדקני ולא היה בנמצא יהודי אחד שחילל חלילה שבת, אף לא בסתר ולא במחבואים, ואין מדובר בחילול שבת של נסיעה בשבת, או הדלקת חשמל חלילה, אלא אף לא באבק של חילול שבת כמו נגיעה בחפץ מוקצה, או חציית גבול העירוב. כמו כן, יהודי ג'רבה הקפידו באוכל כשר למהדרי מהדרין. והכול על הכשרה מקומית, שוחטים מקומיים וקצבים מקומיים, כל ספק קל שבקלים הגיע לשאלת רב שפסק אך ורק לאחר עיון מעמיק, ולא אחת לאחר התייעצות ארוכה וממושכת עם מספר רבנים.
 
ביהדות שבארץ, ענייני כשרות שבעים פנים להם, ורובם ככולם על טהרת התחרות, התעשייה, גובה התשלום כעומק הכשרות, ואולי היפוכו של דבר גובה התשלום כדלות הכשרות. אלו באלו נלחמים על פלחי שוק ולא על רמת הכשרות. אלו לא אוכלים משל אלו ואלו האחרים לא אוכלים משל אלו, וכך נוצרים פלגים, פלגים כתות, כתות קבוצות, קבוצות ורב המפריד על המאחד.
ביהדות שהכרתי בג'רבה כולם הקפידו על קלה כבחמורה. יהודי ג'רבה כולם עסקו בלימוד תורה מי המרבה ומי הממעיט. והמרבה היה מרבה להרבות, והממעיט היה ממעט להמעיט. יהודי ג'רבה היו חכמים גדולים בתורה אך היו ענווים גדולים מאין כמותם ואיש לא שמע את שמעם. הליכתם כפופה ושפופה ומבטם באדמה. לא התהדרו בנוצות, ולא התנצחו בחוכמות, חכמים גדולים בתורה, בתלמוד, בהלכה, ובמוסר, הלכו כאחד האדם ואיש מבחוץ לא ידע כובד ידיעותיהם ועומס משאם ובקיאותם בים התלמוד ובאוצר הספרים היהודי. התרחקו מהכבוד כרחוק אדם מדבר סכנה, ואף הכינוי רב לא הודבק בהם אלא נקראו בשמם הפרטי, למרות היותם גאונים או ענקי הדור, והתפרנסו כאחד האדם בצנעה ובצניעות ממעט עמלם שעמלו. הכינוי רב דבק רק באלו שלימדו תורה כמקצוע או שימשו כדיינים.

ביהדות שבארץ כל מצמיח זקן וחובש מגבעת נקרא רב, וכבודו מהלך לפניו בכל אשר ילך, אבוי ואוי למי שבטעות בשוגג או במזיד לא נזהר בכבודו, כי אז קם האיש ויזעק "חמס! רב אני וראוי לכל הכבוד הראוי." רודפים אחר הכבוד אחר המעמד ובעיקר אחר הממון, מתחרים ומקנאים אלו באלו, ולא בקנאת סופרים אלא בקנאת כבוד, ממון, מעמד, מספר גייסות החיילים והחסידים השוטים, גודל החצר, ולא יבחלו במלחמות חצרות, בהכפשות, בהסתות, ובהוקעות וכל האמצעים כשרים.
בג'רבה צמחו ענקי דור שמעטים, אם בכלל, נמצאו כמותם ביתר הארצות. אך איש לא שמע את שמעם. רוב רובם של ענקי הדור בתורה התפרסמו וכובדו על ידי בני קהילתם אך הם ברחו מהכבוד כנס אדם על נפשו. יהודי ג'רבה התנגדו בכל תוקף להעביר זכות קטנה כגדולה תמורת כסף או שווה כסף. שמרו על הזכויות בקנאות ובעקשנות מאין כמותה.

יהדות שאינה ברוח היהדות שהכרתי יהדות בארץ רבנים או אלו שמכתירים עצמם כרבנים בונים לעצמם חצרות, ורוכשים להם חסידים, ויוצרים להם שמות תהילה כמקובלים וכעושה נסים, מטכסי עצה, מרפאי חולים, ומהווים כצינור שפע לכל תומכיהם ובעיקר לתורמיהם, וכך נוצרו חצרות ענקיות לוגיסטיות עם חיילים מפקדים, נציגים בסניפים שונים בארץ ובחול ארגון שמן שמגלגל עשרות מיליונים של דולרים, ארגון שאינו מבייש כל ארגון פשע כזה או אחר, ואף מתחבר לכלל סוגי האוכלוסיות גם לעבריינים מועדים, ובלבד שיש בהם פוטנציאל תרומות שמנות ועתירות, והרב טובע בשפע שנוחת עליו מכל כיוון, ומאבד כיוון מעוצמת הכבוד והתהילה שסובבת אותו, וכך נמצא שבע מכחש ומתכחש לרוח התורה לרוח היהדות. לא אחת רבנים בשם תורתם שלהם ורק שלהם נמצאים נלחמים מלחמת חורמה ברבנים אחרים הנוגסים לכאורה בפוטנציאל שלהם להעצים תהילה וממון.

בג'רבה עם פטירתו של ראשי רב הקהילה או דיין, התנהלה מלחמת חורמה מי ימונה לרב הקהילה או לרב ראשי. זה אומר לא אני וזה אומר לא אני, זה אומר איני ראוי וזה אומר איני ראוי, זה אומר יש טובים ממני, וזה אומר יש טובים ממני, זה מסרב בתוקף לקבל עליו המשרה, וזה מסרב בתוקף לקבל עליו המשרה, זה שידל אחרים שיבחרו באחר, וזה שידל אחרים שיבחרו באחרים, וכך התנהלה מלחמה מתמשכת שכזו עד אשר נוצרה הסכמת הרוב על הכי ראוי, נכפה עליו ונאנס תחת לחץ ושכנועים אדירים לקבל התפקיד.

ביהדות שבארץ רבנים בכל הרמות מציגים ומקדמים את עצמם לכל תפקיד או משרה שיש בה כבוד, כיבודים, מעמד, תהילה, ובעיקר ממון. מלחמת חורמה מתנהלת בין המועמדים. מלחמה שכוללת צבאות של חיילים, יחצנים, מקדמי תדמית, לוביסטים, ועוד. מכל צד, זה אומר אני וזה אומר אני, זה אומר אני הכי ראוי, וזה אומר אני הכי ראוי, זה אומר אין טוב ממני, וזה אומר אין טוב ממני, זה שידל אחרים שיבחרו בו, וזה שידל אחרים שיבחרו בו, ולא אחת אף זה משמיץ ומגדף האחר, וזה משמיץ ומגדף את האחר.
יהודי ג'רבה כולם עסקו במלאכה לפרנסתם והקפידו בקנאות שלא יתפרנסו חלילה מתורתם או משימוש בצרכי הציבור. כולל הרב הראשי רב הקהילה או הדיין, איש, איש ומלאכתו, או מעט מלאכתו בידו, ורוב זמנו הקדיש ללימוד תורה. הלכות, משניות, תלמוד, ראשונים ואחרונים. אם הצעת לאיש תגמול כספי כזה או אחר על לימוד תורתו כי אז נעלב ונפגע עד עמקי נשמתו, לאמור מבקש אתה לקנות את שכרי בעולם הבא בנזיד מעות? היעלה על הדעת? ועצם הצעה שכזו יש בה מן העלבון שלא בנקל נסלח. אם בכלל.

ביהדות שבארץ ישנה תרבות האברכות. מלחמה שערה על תקציבי ישיבות ועל עידוד לימוד תורה לכולם קצבה כזאת או אחרת. ולא בהכרח מדובר בגאונים, או עילויים, אפילו דרדקים שבקושי מדקלמים מקרא כהלכתו, מעודד לחמם כסא בית המדרש אפילו שאין כל תועלת לימודית בדגירתו. תרבות זו התפתחה והפכה למכת מדינה. ובעיקר מכה למעמדה של התורה וגימודה. מכה לאברכים עצמם הנדונים לחיי דלות ועוני, להסתפקות במועט עד כדי סגפנות. ובעיקר זו התנהלות שיש בה חילול השם, בזוי התורה, ובזוי מעמדו של התלמיד החכם. זו לא יהדות, וזה בניגוד לכל עקרונות היהדות מקדמת דנא "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".
אולי דברי ישמעו קשים בוטים פוגעניים אך זו האמת שבי לא אירא ולא אחביאנה ואומרה בגלוי ובריש גלי וכה אומר: באחד הימים ההיסטוריה היהודית תשפוט את המנהיגות החרדית האשכנזית של המאה העשרים, וגם הספרדית שנגררה אחריה בבטלנות ובביטול עצמי לדעת. וזאת יען כי יצרה מציאות שיש בה מעבר לחילול השם, יצרה מציאות של דלות עניות ועיוות נוראי של רוח התורה ומהות מהותה של התורה.

המנהיגות החרדית האשכנזית יצרה יהדות שלא ידעוהה אבותינו, הפוכה וקוטבית מרוח התורה ומנהגי אבות אבותינו. המנהיגות החרדית יצרה קיפוח נוראי בין הגברים לנשים כאשר הגברים משוחררים מכל חוב והתחיבות על מנת ללמוד תורה, כאשר במציאות בודדים נמצאים עוסקים בתורה יום ולילה, וחובת הלימוד פוטרת אותם מכל חובה והתחיבות, לעבודה ולפרנסה. במעמד החופה החתן חתם על כתובה והתחייב בפני עדים ומאות מוזמנים שהוא יכלכל יפרנס ויזון וידאג לכל מחסורי אשתו, והנה בפועל עורבא פרח לא מיניה ולא מקצתיה. בפועל האישה היא שמפרנסת ומכלכלת וכל עול הבית כלכלת הבית וגידול הילדים נופל כל כולו על האישה. אני רואה עוול זה זועק ומשווע לשמים, זה לא הוגן, זה לא נכון, זו לא רוח התורה, ששניים תחת קורת אחת אחד כולו נחת וקורת רוח והאחר כולו לחץ מצוקה ומורת רוח. זו יהדות שלא ידעוהה אבותינו נוגדת התורה ורוח התורה. זו לא יהדות שמתהדרים בה, זו לא יהדות שמקדשת שם שמים, זו לא יהדות!

ואיך התהפכו הדורות והתעקמו הישרות והשתבשו האורחות, העולם החרדי של היום ודמותו של תלמיד חכם אין בהם זכר וסימן לזכר לעולם שהכרתי. יראי שמים יראי חטא, יראים מצל צלו של חטא, ולמען לא יכשלו חלילה עמלים הם ולמדים ימים ולילות, ויתעמקו בהלכות ופסקי הלכות, דינים והנהגות, סוגיות מסוגיות שונות, קלות וסבוכות, ויתפלפלו בכל השאלות הקשות למען דעת דבר, דבר על אופנו בבחינת וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי: אך דא עקא מרוב לימודה של התורה שכחו לגמרי את קיומה.
 

על דרך המשל:

איש יקר בן יקיר, אוהב ומוקיר אביו למכביר, וילמד וישנן מהגדול עד הזעיר, הלכות כבוד הורים בכפר ובעיר, למען יאריכון ימים. ואביו של האיש אוהבו עד כלות, ויבקרהו לעתים תכופות, ויכבדהו בכל מיני מעדנים ומגדניות, בשרים ירקות ופרות, ויסחב בידיו בשקיות גדולות ועמוסות, והן כבדות כבדות, ויבקש האב מהבן עזרה קטנה, להוריד השקיות העמוסות אליו לדירה. וישב הבן אבי במחילה, אני עסוק בסוגית כיבוד הורים כה סבוכה. מה הדין אם האבא והאימא מבקשים כוס מים באותה שנייה. למי להגיש ראשונה? לאבא ראש המשפחה? וההלכה פוסקת לאבא ראשונה. ונשאלת השאלה מדוע? הרי האם בבחינת ודאי שהיא האם המולידה, ולה זכות החזקה? וכבר למדנו שהמוציא מחברו עליו הראייה. וכך המשיך הבן לעיין ולהתבונן, להקשות ולהשיב לעניין. וכול כולו שקוע עד מעל לראשו. שכלל לא הבחין שאביו הגיע לבקרו.
ולעת ערב הסבו כולם לשולחן, ויבקש האב מבנו העבר נא אלי המלח והלחם, וואו התלהב הבן איזו שאלה קשה? מה בעניין זה אומרת ההלכה? האם להגיש את המלח ואחר כך הלחם כלשון הבקשה. או אולי הלחם תחילה כי זה עיקר האכילה? נראה מה אומר יורה דעה, ומה כתוב במשנה ברורה? וכן על זו הדרך הלימוד הפך עיקרה של התורה כולה, והכול בטל ומבוטל אפילו קיומה של התורה עצמה. חבל!
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל