אני רואה לך בעיניים - סיפור מרגש

היא ישבה נינוחה על הכיסא שהוצב במרכז החדר, מחייכת בביטחון ומחכה למובן מאליו. אביה שאיבד את מאור עיניו שנים רבות קודם לכן עמד מאחורי גבה, שתי ידיו מונחות על כתפיה. הוא החל מגשש בעדינות אחר קווי המתאר של עצמות הכתפיים שלה עולה אל צווארה וממשש בהיסוס את פניה ושערה.

כל הנוכחים בחדר הביטו באיש מצפים גם הם למובן מאליו, לאבא שמניח יד על כתפיה של אישה צעירה ומיד מזהה כי בתו היא. אבל זה לא קרה. בני עמד דקות ארוכות כשהוא נוגע בבתו, על פניו נחרטה הבעת תסכול שהלכה והעמיקה ככל שהוא ניסה לזהות מי מתוך כל בנות הקבוצה היא האישה הצעירה היושבת לפניו. דניאלה ישבה קפואה במקומה ודוממת. החיוך הרחב שהיה על פניה היפות הלך וקטן ומבט אובד ומבולבל התבשל בעיניה.

המשחק היה פשוט, אדם שאינו רואה (עיוור או רואה בעיניים מכוסות) צריך לזהות את האדם היושב לפניו רק בעזרת חוש המישוש. בני הניח לדניאלה ועבר כדי לנסות את מזלו בין שאר היושבים לפניו. היו אלה חבריו הטובים ביותר שמלווים אותו שנים ארוכות. יחד הם יצאו לטיולים ולבילויים, יחד הם עברו ימים שמחים ועצובים, מחבקים ותומכים האחד בשני. חברים. כעת כאשר הם החרישו והוא נדרש לזהותם רק על סמך מה שגילו לו קצות אצבעותיו הוא לא הצליח להבדיל ביניהם ולדעת מי הוא מי. לבסוף עמד מולם בראש מורכן, הוא חש את האכזבה והמבוכה שלהם מרחפת באוויר מעליו. עוצמת הסערה שהתחוללה בבית החזה שלו השפיעה על נשימותיו שהפכו אטיות וכבדות יותר. הוא ניסה לגייס את חוש ההומור שלו שבדרך כלל היה משובח, אבל גם חוש זה הכזיב כעת.

דניאלה עקבה אחר צעדיו של אביה. לא הייתה בעיניה כל נחמה על כך שהוא אינו מזהה איש מהיושבים במרכז החדר. היא רצתה שהוא יזהה אותה, רק אותה, בתו. היא רצתה לדעת שאבא תמיד ידע מי היא. היא ציפתה שבמגע הראשון הוא מיד יכריז "נו, בטח. זאת דניאלה שלי". היא רצתה לדעת שהוא יכול להרגיש אותה גם אם היא בחדר הסמוך.
מנחת המשחק החזירה את בני אל דניאלה והוא שוב מישש את שערה וכתפיה ושוב הכריז "לא. אני לא יודע מי זאת". דניאלה לא פצתה פה. היא ישבה והחרישה בעיניים כבויות. חיים שלמים היכו בה והיא נחבטה אל כל אחת מהשנים שעברו בהם אביה לא ראה אותה. היא הייתה נערה כאשר הוא התעוור והיא כעת אישה בשנות השלושים לחייה, ואבא שלה לא יודע כמה יפה היא. כשהמנחה החזירה את אביה למקומו בין שאר היושבים במעגל היא קמה ויצאה מהחדר.

כעבור דקות בודדות החלה המבוכה להתפורר. הקלילות באוויר הייתה מלאכותית ויבשה. היה מי שהתבדח על קרחת בוהקת או על כרס משתפלת והיה מי שמיד קם להכין קפה תוך שהוא מייצר קולות ורעשים רמים מהנדרש. בני פנה אל האיש שישב לצידו, חברו הטוב ביותר שגם אותו לא זיהה רגע קודם לכן, ושאל בפשטות, כמעט בלחישה "מי הייתה האישה שלא זיהיתי?" האיש ענה בשקט באותה הפשטות ובמילה אחת "דניאלה".

בני השתתק והמבט בעיניו הלא רואות הופנה פנימה אל תוך תוכו. סביבו כבר החלה תנועה ערה של קמים ויושבים, עוגות וקפה. איש לא רצה לחזור למשחק. שחקנים רואים שמתעוורים לרגע בעזרת כיסוי עיניים זה דבר אחד. אבל שחקנים שהמשחק הזה הוא מציאות חייהם זה כבר סיפור אחר. בתוך קבוצה מעורבת של עיוורים ורואים היה זה משחק באש חיה שהשאיר פצועים בשטח. זה היה משחק שליווה כל אחד מהם שנים קדימה והמחיש בצורה החדה והכואבת ביותר את התהום בין המובן מאליו לבין מציאות מודחקת.
 

ולא פחות חשוב:

סיפור זה מוקדש באהבה לדניאלה ובני קובלנץ.

זהו סיפור אמיתי שהתרחש במהלך מסע של קבוצת רוכבי "כן ולא" של המרכז הישראלי לכלבי נחייה. זוהי קבוצה של רוכבים עיוורים ורואים, הרוכבים יחד על אופני טנדם. היה זה אחד הערבים עת ישבנו יחד לעוד ערב של בילוי משותף.

תודות: לדניאלה ובני על רשותם לפרסום הסיפור.
לדניאלה ג. על המשחק המאלף בהנחייתה.
לכל חברי "כן ולא" שנכחו באותו הערב ובמיוחד לכל המתנדבים שמלווים את קבוצת העיוורים באהבה ובמסירות אין קץ.
 

תמונה ראשית: Genista

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל