עבור הנכים הספורט הוא הרבה יותר מזה...

אצל אנשים "נורמטיביים" הספורט הוא תחביב או מקצוע, אצל המצטיינים ביותר. אצל הנכה הספורט הוא אמצעי שיקום ממדרגה ראשונה, שאין בלתו וערכו לא יסולא בפז

 

ספורט הנכים בישראל מפותח מאוד. ההישגים הבינלאומיים של הנכים הישראלים, עולים באופן יחסי על הישגי הספורטאים "הרגילים" ומכל אולימפיאדה או אליפויות עולם שבים הישראלים עם שלל מדליות בעיקר במקצועות האישיים (טניס, שחייה). גם בכדורסל הייתה נבחרת ישראל בעבר מהטובות באירופה, אלא שבשנים האחרונות עלתה באופן משמעותי הרמה בעולם ונבחרת הכדורסל מתקשה לשחזר את הישגי העבר ומסתפקת ב"מקום טוב באמצע"...בניגוד לספורטאי הנורמטיבי הבוחר ענף ספורט בהתאם לכישוריו, נטיותיו, ממדי גופו וכשרונו, הספורטאי הנכה בוחר לעסוק בספורט בראש ובראשונה כברירת מחדל, מאחר והעיסוק הספורטיבי מהווה עבורו אמצעי שיקום שאין טוב ויעיל ממנו, מעבר למרכיבים האחרים והערכים שהספורט מקנה ומשפר: קואורדינציה, כושר גופני, מיומנויות, כוח, סבולת, גמישות, ביטחון עצמי, תדמית ואגו. זהו אתגר עצום לאדם המוגבל גופנית להתגבר על מיגבלותיו, להתחרות, לנצח, לשבור שיאים ולא קשה להאמין עד כמה הישגים אלו וההתמודדות הבלתי פוסקת עם מגבלות הגוף, משפרים את הביטחון העצמי ואת הכושר המנטלי ונותנים תחושה לנכה שהוא "שווה" ואף עולה על הספורטאי המכונה בריא. לא מכבר התפרסם סיפורו של נועם גרשוני, טייס מסוק שנפצע והפך לנכה, החל לשחק טניס (על כיסא גלגלים), התאמן, השקיע והתקדם עד אשר זכה באולימפיאדת לונדון במדליית זהב. אביא עוד 2 דוגמאות שיבליטו את ניצחון הרוח על מגבלות הגוף: באליפות אירופה לנכים בכדורסל, שנערכה בארץ לפני כשנה וחצי, בלט בנבחרת איטליה, שחקן ממוצא מרוקאי, קטוע 2 רגליים מעל לברך ובנוסף ידו האחת הייתה קצרה מרעותה. התנהלותו על עגלת הנכים הייתה מדהימה ובלתי נתפסת וגרמה להשתאות ולפליאה בקרב הצופים, למראה יכולותיו לנוע במהירות רבה, לכדרר, לקלוע ולשלוט בחוקי המשחק. לא היה מי שלא חשב בקהל, על חייו קשים מחוץ למגרש הכדורסל, על העזרה הטוטאלית שהוא נזקק לה בכל תחומי החיים והנה, על המגרש, מהפך מושלם. האיש המוגבל מאוד הופך לספורטאי איכותי, לשחקן נבחרת, "הלועג" למגבלותיו הגופניות ומוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון. והיה מי ששמע תלמיד בי"ס שישב בקהל ואמר לחברו: "מעכשיו לא אגיד יותר למורה לספורט שאינני יכול"... ודוגמא נוספת: במשך 10 שנים אימנתי את קבוצת הכדורסל של איל"ן עפולה. הכרתי אישית את כל השחקנים (היו בקבוצה גם נכי צה"ל) הייתי מודע ושותף לקשיים, למגבלות ולהתמודדות היום יומית, הבלתי פוסקת, עם האתגרים שהנכות הציבה בפניהם. על מגרש הכדורסל, כמעט כל הקשיים "נעלמו". האימונים, המשחקים, התחרויות, הניצחונות (וגם ההפסדים), היו יותר מעוד משחק או בילוי בשעות הפנאי. זה היה במלוא מובן המילה ניצחון הרוח וכוח הרצון על מגבלות הגוף והפך את הפסוק "אין דבר העומד בפני הרצון" לדרך חיים.

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל