האם אפשר לתת אמון בבני אדם?

אחת משאלות המהות המרכזיות שלי היא - האם אפשר להאמין לבני אדם? מתקופת הילדות שלי אני זוכרת בבהירות ובוודאות את האכזבות העמוקות, שהיו לי, כשגיליתי את הפער בין מה שאנשים אומרים ובין איך שהם מתנהגים. כשמדי פעם נדלק האור ונפגשתי באנשים שאפשר לסמוך עליהם. ואז התעוררה לה שאלת המהות הזאת, לה אני רוצה להקדיש את שני הסיפורים שבחרתי לשתף אתכם הפעם.


מה אתם חושבים? האם אפשר לתת אמון בבני אדם? אי אפשר?
האם אפשר לסמוך עליהם? האם אני סומכת על בני אדם? האם אפשר לסמוך עלי? האם אני סומכת על עצמי?
למשל – תראו אותי – אני אמורה להביא לכם סיפורים ולעניין אתכם באפשרות של חיים איכותיים יותר, דרך הסיפורים האלה,  והנה כבר עבר זמן רב מאז התפניתי לכתוב לדעתון. אמנם יש לי כל הצידוקים לכך (ואני באמת לא מתכוונת להטריח אתכם בסיבות המאוד נכונות למה כל כך הרבה זמן לא כתבתי) אבל לאמתו של דבר – נראה לי שצריך להתייחס אלי בנושא הזה בעירבון מוגבל.
בחרתי הפעם בשני אירועים מחיי: אחד – מהעבר; ואחד – מהחודש האחרון.
אחד – מצדיק נתינת אמון והשני – מעלה הרבה סימני שאלה בנושא הזה.
ואתחיל דווקא מהאירוע שקרה החודש.

 

מהם היחסים ביני לבין המדינה שלי? האם אני יכולה לקרוא לה המדינה שלי?

כולכם יודעים, בוודאי, שמסיבות אלה ואחרות, רוצים להקים מפעלי גז בעמק חפר. קשה לי לראות מהי ההצדקה לכך ולכן הלכתי – יחד עם עוד הרבה אנשים מהקיבוץ שאני גרה בו – לכתוב מכתב מנומק מדוע אני מתנגדת לביצוע הקמת מפעלי גז באזור מלא באנשים חיים (ראה מקרה פיצוץ הגז בירושלים), ובעיקר, כשאני יודעת שקיימת הצעה אלטרנטיבית שאינה מסכנת כל כך חיי אדם.
כתבתי וחתמתי בשמי ובשם תעודת הזהות שלי, והלכתי הביתה.
לא עברו להם כמה ימים וקיבלתי הודעה רשמית שאם אני רוצה שמכתבי יתקבל וייקרא על ידי הרשויות המוסמכות – עלי לבוא שוב ולחתום שוב בנוכחות עורך דין.
מה? לא מאמינים שאני = אני? עורך דין, שלא מכיר אותי בכלל, צריך לאשר שאני = אני? וזאת המדינה שאני אמורה לסמוך עליה?
האם יכולים אתם לתפוס את האבסורד שבדבר?
אני יודעת שאנשים מרמים את המדינה. אני יודעת שאנשים מרמים אנשים אחרים. הניסיון שלי מוכיח שאי אפשר לסמוך על בני אדם, ועכשיו – פעם נוספת – המדינה הוכיחה שגם עליה אי אפשר לסמוך, מכיוון שאיך אני יכולה לסמוך על מי שלא סומך עלי?
כלומר – מה שאני מבינה כרגע הוא, שהיחסים ביני לבין המדינה הם יחסים של חוסר אמון ברור למדי.
ואז – בעקבות סדר, שהייתי חייבת לעשות בניירות שלי – מצאתי סיפור של אירוע, שהשתתפתי בו לפני שנים, כשהייתי מורה בכיתות יסוד.
נסענו לאזור הכינרת לאחד מהטיולים הרבים שעשינו באותה תקופה.

 

קצת על נתינת אמון בבני אדם
 

על שפת הכינרת – יום חמסין פורח אחרי גשם. סוף מרץ, לפני פסח. רבצנו על הארץ. אני הסתכלתי בעלי האיקליפטוס הנעים ברוח, והשלווה נכנסה בי דרך האצבעות והשתלטה על גופי ואפילו לא שמתי לב.
ולפתע – מנוע של סירה חולפת.
שני ילדים הבחינו בה – "קחו אותנו לסיבוב" "מסכימים שניסע אתכם?"
ואני – בצד, לעצמי – בציניות: "באמת, בטח ייקחו... אני לא מאמינה, לא פה... מה הם מבקשים בכלל?"
והילדים בשלהם. קופצים, צועקים
, רצים אל המים בצהלה ובשמחה, כשהסירה מתקרבת לחוף, המנוע נוהם, נחלש ונאלם דום.
ואני – לעצמי – ברצינות: "בטח רוצים להרוויח כסף".
ובקול רם: "עוד יחטפו לנו ילדים".
ובינתיים מסתדר תור. בנים ראשונים. בנות אחרונות.
ואני לעצמי: "איזה מבחן עושים לי פה?"
וקבוצת הילדים הראשונה יוצאת לדרך...

לא יאומן כי יסופר – בימינו אלה – סתם כך, כדי לגרום נחת רוח לילדים, עוצרים להם שני גברים צעירים את סירת המנוע שלהם ולוקחים ילדים – שאין הם מכירים בכלל – לסיבוב בכנרת. בלי חטיפות. בלי לבקש כסף. סתם כך.
איזו נדיבות. איזה רוחב לב. סתם כך.
איך נגיד להם תודה?
האם יאמינו לנו שאנחנו באמת מודים להם?
לא רק בגלל הנאת הרגע של סיבוב בסירה (שגם זה ראוי לתודתנו ולאהבתנו)
אלא בגלל שתופעה כזאת קיימת עדיין במקומותינו.
עד היום מתרווח לי מקום בלב כשאני נזכרת בהם.
הלוואי על כולנו.

 

תמונה: Vladimer Shioshvili

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל