האקסית - פתאום סתם כך באמצע החיים

פתאום סתם כך באמצע החיים אחרי שנים של ניתוק אתה פוגש את מי שהייתה הגברת מספר אחת שלך, אם ילדיך, האחת והיחידה שהשארת שם רחוק מאחור ואתה הפעלת את מנועי הטורבו וטסת לכבוש את העולם בסערה. רגע אינטימי מפוספס מפגישה "משפחתית" צפויה.

לפני מספר שבועות טסתי לבקר את בתי באנגליה.
הסיבה הרשמית או יותר נכון התירוץ הרשמי היה טקס קבלת תואר ראשון מהאקדמיה לריקוד בלונדון,
אבל האמת היא שבזמן האחרון הניתוק מהילדים מבעבע בתוכי יותר ויותר ויוצר סדקים בנחישות שבי לקידום הקרירה החדשה (יחסית) שבה בחרתי ובגללה אני נע ונד.
והנה אני שוב עוזב אותם שם, שוב במטוס לארץ המובטחת, שוב התחושות הקשות והעיניים האדומות והרטובות (אולי זו השמש שחודרת מבעד לחלון המטוס?)
כן, 
בהחלט! אין ספק שאני אב גאה בילדיו.
לא שהצרות, השיגעונות והמריבות שילדים עושים לקרובים אליהם - אלו שבאמת אוהבים אותם ורוצים בטובתם (להורים) - פסחו עלי.
אבל בינינו, במבט לאחור -הרבה לאחור - לא הייתי שונה בהרבה ואולי אפילו גרוע יותר.
 

תחנה ראשונה גריניץ', לונדון.

יום חורף סגרירי ואפור של חודש דצמבר, טפטוף קל של משהו לא מזוהה, זה גשם? זה לא? לכיוון בניין האקדמיה לריקוד.
אני מגביר את צעדיי מושך את כובע הצמר על אוזניי, מוודא שכפתור המעיל סגור ומכניס את הידיים במהירות חזרה לכיסי המעיל, איך זה ששכחתי את הכפפות במלון... אידיוט שכמותי!
אני ספק נרטב ספק לא בהולכי על המדרכות בנות מאות השנים מדמיין לעצמי את שרלוק הולמס וד"ר ווטסון עוברים ממש לידי,
האם היה זה פה שארתור קונן דויל שלח את גיבוריו לפענח בתושייה ומחשבה אקסצנטרית (היום זה נקרא לחשוב מחוץ לקופסא) את אחד ממקרי הרצח האכזריים שנקרו בדרכם?
הגעתי. בית הספר ממוקם ליד ערוץ קטן שיוצא מנהר התמזה. מפלצת מלבנית גדולה ומוזרה מצופה כולה חלונות זכוכית בצבעים שונים ומשונים.
סביב הבניין דשא קצוץ דק, מטופח, מעוצב כגבעות קטנות ובחלקם נבלעות מדרגות בטון שמשמשות לכלום והולכות לשום מקום, כנראה חלק מההשראה הריקודית שנחה על מעצב הגינות (הגנן).
כולנו כאן. בתי טל, כלת האירוע. בני שעזב את עיסוקיו לטובת אחותו הקטנה, גרושתי מכבר השנים ואני "משפחה נורמטיבית במאה 21".
אנחנו נכנסים דרך דלתות זכוכית ענקיות ונעצרים ע"י ש"ג אנגלי בחליפה מחויטת.
עוד לפני שהוצאתי מילה מפי וכבר בתי לקחה פיקוד על העניינים. זהו זה, דמות האב האחראי, המגונן והשומר התנפצה לה, עכשיו אני זה שנשרך מאחור.
דקה אחרי והוא מחייך אלינו ומכוון אותנו לעבר פרוזדור ענק מלא אנשים ולצדדיו שולחנות עמוסים כיבוד קל ושתיה.
טל נעלמת, אחיה בעקבותיה ואני ו"היא" נשארים לעמוד בין המון זרים, תחושה משונה. מה לעשות? על מה מדברים?
טל חוזרת לבושה במין גלימת וילון בגוון כחול וכובע שחור מרובע תקוע על ראשה. מצחיק לי, מוזר וממלא גאווה.
לפני רגע היא הייתה בת שנתיים עם שמלת מיני קצרצרה רוקדת מול המראה, ועכשיו...
אלוהים, עזור לי!

 
יחד אתה הגיעה פמליה של יפיפיות אמתיות, אני מחזיק חזק את הלסת ומשתדל שלא יראו את הריר שנוזל מקצוות שפתי.
"אבא תכיר, זו אנה היא הייתה הרום-מייט שלי(שותפה לחדר), וזו דיאנה מכיתת הריקוד, זו שסיפרתי לך שהיא מאיטליה." אני מסתכל, מחייך ועיניי עולות ויורדות, סורקות את הגופות הארוכים והמחוטבים... היא קולטת. "אבא! אבא! תפסיק כבר!"
"תכיר, זה ג'וזף הוא אחד הרקדנים הטובים שלנו" אני מסתכל בודק את הבחור, יותר מדיי מושלם בשביל להיות גבר. אני מצמיד את שפתיי לאוזנה ולוחש "הוא הומו נכון?"
ראשה זז ממני במהירות, עיניה פוגשות את עיניי, המבט בהן מרוגז נעלב וידה מסמנת לי שזה יעלה לי ביוקר.
אני עושה מין תנועות משונות בפנטומימה שבכלל לא התכוונתי ושאני בכלל לא יודע מה זה הומו, בחיי שלא ראיתי אחד כזה לפני כן... בחיים!
היא חייכה.
 
לפתע כמו בפקודה ההמון החל להסתדר בשתי שורות ארוכות שהסתרחו אל מעבר לפינת הפרוזדור. "אבא! אמא! נכנסים לאולם!".
התיישבנו באחת השורות כאשר בני דואג בלי משים לשבת ביני לבן גרושתי, טראומת עבר שכנראה נצטלקה בתודעתו.
האולם ענק וגבוה, ממרום מושבנו הבמה נראתה קטנה ורחוקה והאנשים שעליה נראו כמו בובות קטנות. צבעוניות ומצחיקות.
זו בהחלט הפעם הראשונה שלי בטקסים לקבלת תארים – את התארים של הבן פספסתי מפחד ידו הארוכה של החוק שרדף אחרי שנים בעזרתה האדיבה של אשת חלומותיי שנהפכה בטקס גירושין קצר והזוי למלכת האופל - למעט פעם אחת, לא מזמן שזוגתי לשעבר קיבלה תואר שני בטקס קטן וצנוע שנערך באוניברסיטת תל אביב, אבל אין בכלל מה להשוות!

על הבמה מאחורי פרגוד שחור צצות להן דמויות אחת אחרי השנייה והנה בלי משים ואני נמצא בלב סצנה מאחת מיצירותיה של ג'יי קיי רולינג.
והם מתיישבים על הבמה במין יהירות אנגלית קרירה ואצילית. "קוסמים ומכשפות" עם לבוש תואם וכובעים מוזרים, קמים כל אחד בתורו, עומדים מול מיקרופון ומדקלמים באנגלית בריטית כבדה משפטים לא מובנים ואני... אני שואל את עצמי, זה אמתי!? מה תפקידם של יצורים הזויים אלו בפיסול נפשם ויכולתם הפיזית של ילדינו?

 
אני עוצם עיניים ומדמיין שתכף יצא לו מאחורי אותו פרגוד בני היל ושותפו הגמד, וכולם. מנהלי טריניטי-לאבאן, הקוסמים, המכשפות, מקבלי התעודות והקהל יצאו החוצה ויתחילו לרדוף אחד אחרי השני בשורה ארוכה ומוזרה סביב הבניין והמדשאות וייעלמו לעבר האופק. מכת מרפק בצלעות מעירה אותי "אבא אתה נוחר!" הוא מסתכל עלי וצוחק. אני רוצה להגיד משהו, להצטדק...

הנה היא הולכת לכיוון הבמה.
טל! שמה נקרא ומהדהד מבעד למערכת השמע במבטא אנגלי כבד.
אני מרגיש את הלב שלי דופק חזק וחום מתפשט לי בגוף, רק התקפת לב חסרה בתזמון עכשיו!
היא מאיצה את צעדיה. מחיאות כפיים ושריקות מהקהל וחבריה ללימודים ואני מהרהר, מה הם יודעים שאני לא? ולמה ההתלהבות הקצת יותר גדולה שניתנה לבתי? אולי הכול בראש?.
היא עולה על הבמה מושיטה יד אחת לקבלת הנייר המגולגל עם הסרט הכחול, האם זו התעודה או שזהו אביזר המשמש כתפאורה לטקס וניתן על מנת...
ידה השנייה מושטת לשלום וחיוך שורר על פניהם של השותפים לעניין.
אני בהחלט מבין את רוחם המרוממת של הצוות וההנהלה אבל אף פעם לא הבנתי למה החייך הטיפשי עוטה את פניהם של התלמידים הבוגרים? אולי תמימות/נאיביות?
אילו רק ידעו אלו מלחמות מחכות להם בחוץ, אני בטוח שהיו נשארים בחממה זו הנקראת בית ספר לעוד שנה שנתיים ויותר.
אני מוכן לחזור לספסל הלימודים. עכשיו.
 
הטקס נמשך והסוף לא נראה באופק,
מזווית העין אני רואה את ראשה של האקסית מנקר בניסיון להישאר ערנית, ג'ט-לאג כמובן!
אני בוהה לכל עבר ומידיי פעם מתאמץ להבין את המשפטים מאחורי הזמזום האנגלי שבוקע מפיותיהם של המכובדים העומדים להם על הבמה ומספרים בוודאי על האקדמיה, מוריה, ושאר קשקושי ביצים שמחזירים אותי לחגיגות הסיום בבתי הספר בהם הייתי רשום.
סוף סוף הסתיים לו הטקס, כן? לא? מתברר שלא!
במחצית השנייה תהיה הופעה ובה סוף כל סוף אראה את הבייבי שלי רוקדת ללא מסך פלזמה החוצץ בינינו.
אחחח אני נאנח לעצמי באושר... כן, היה שווה להגיע.

הפסקה, אנחנו יוצאים מהאולם לעבר שולחנות עמוסים בסנדוויצ'ים מכל הסוגים האפשריים, פירות (כן, כן, פירות באנגליה!) ושתיה חמה. אני מתבייש לספר אבל בלסתי שם ללא הגבלה, בואו נגיד שטעמתי מכל סוג סנדוויץ' לא פעם ולא פעמיים!

שוב נכנסנו לאולם, הפעם רק אני והגרושה, הילד לא יכול היה לעמוד בזה יותר ועשה דרכו למלון על מנת להשלים קצת משעות השינה שפספס, ג'ט-לאג כמובן.
היא הצביעה על אחת השורות ואני מוצא את עצמנו מתיישבים אחד על יד השנייה.
הרגשה מוזרה, קצת יותר מידיי קרוב...
ריח הבושם שהיא לובשת מזכיר לי ימים נשכחים, לילות מוטרפים.
אני יודע שזה לא לעניין – כבר עברו שנים רבות! אבל בכל זאת אני לוקח נשימה עמוקה פנימה.
הפורמונים חודרים דרך נחיריי ונעצרים בחלקו האחורי של האף, עוברים דרך קולטי הריח ומעבירים את האינפורמציה למוח.
אני מרגיש איך גלגלי השיניים בראשי מתחילים לזוז, מחשבות זימה מתחילות לקפץ לתודעתי וחלקים בתוכי שלא ידעתי על קיומם מתעוררים לתוך שכרון החושים המטורף/הזוי/לא הגיוני זה.

 
עצור!
אני מנסה להשתלט על הסיטואציה ללא הצלחה יתרה, מוחי כמו מונע מעצמו נשלט ע"י ישות זרה נזכר...
בגוף... במבט... בחיבוק... בנשיקות... בזיעה...
זרועי מונחת על משענת הכיסא נוגעת לא נוגעת בזרועה, 'יכול להיות שהיא מעוררת אותי?' אני שואל את עצמי ומשפיל מבט לכיוון מכנסיי.
מעניין אלו תחושות עוברות בקרבה עכשיו?
אני מסובב ראשי לכיוונה ושואל שאלה מטומטמת בניסיון לקרוא את מחשבותיה...
היא מסיטה את ראשה אלי בוהה דרכי וזורקת מתוך חלום: "מה!?"

לא... היא לא בעניין!
 
תמונה ראשית:  Andrew Schwegler
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל