גם בעולם הדייטים - השד העדתי עדיין מחוץ לבקבוק

עם התקדמות המדינה והטכנולוגיה הייתי בטוחה שהשד הזה מבלה בנעימים בבקבוק הקטן ומסרב לצאת ממנו. מסתבר שטעיתי...

כשלמדתי בתיכון דתי מוכר בת"א סבלתי ביחד עם חברותיי לכיתה מאפליה על רקע עדתי. חולקנו לכיתות לימוד של "אשכנזים" "וספרדים". המורים בכיתות שלנו, הספרדים, היו לרוב מתלמדים ולא ממש מקצועיים. בנוסף, תמיד קבלנו בטיולים את חדרי הלינה הפחות טובים והודרנו מהשתתפויות בפורמים עירוניים של בני נוער. הנושא הגיע לפני כ – 15 שנה לעיתונות ואף נידון בוועדת החינוך בכנסת.

כשסיימתי את התיכון הייתי בטוחה שהשד העדתי נשכח במסדרונות ביה"ס, ולא יעז לחדור לחיי שוב. למורת רוחי, הוא המשיך להביע נוכחות בשלבים שונים בחיי.
הוא הפציע בצעדי ענק כשהתחלתי לצאת לדייטים. בשיחת הטלפון הראשונית (עוד לפני שלכולם היה אינטרנט), נתבקשתי על ידי בן המין השני לתאר את המראה שלי. התשובה לרוב הייתה: "רזה, גבוהה עם שיער חום מתולתל ועיניים חומות". הבחור הראשון שעורר אצלי מחדש את השד העדתי, היה זה ששאל לצבע עורי. מוקה, השבתי. הבחור היה בן עדות המזרח, ותגובתו הייתה שהוא מעדיף לצאת רק עם בנות בהירות עור, למרות שהוא עצמו שחום. כמובן, שהיה צריך לאסוף את הלסת שלי מהרצפה לאור הלך השיחה עם הגברבר השחום...
תחושת "הדז'ה וו" הכתה בי שוב עם עלם החמודות ימו ניהלתי קשר לאחרונה. עלם החמודות היה ממוצע אשכנזי (אבל עורו היה שחום), בן 31, גרוש ללא ילדים ממרכז הארץ, עם תואר ראשון שעובד בהיי טק.

לפני שנמשיך, לצורך הבנת המשך העלילה, אגיד כמה פרטים על עצמי. פרט למראה "המזרחי" שלי אני דוברת אנגלית, פרסית וערבית, ומזה כשנתיים אני משתתפת בחוג לריקודי בטן. התחלתי לרקוד בתחילת המשבר של נישואיי, כשהגרוש שלי גרם לי לחוש לא מושכת. בעזרת הריקוד למדתי לאהוב מחדש את גופי ולהתחבר לנשיותי.

בחזרה לעלילה: בדייט השני עלם החמודות ואני הלכנו לאכול בד"ר שקשוקה ביפו. כשהגיע המלצר ורשם את הזמנותינו, השבתי לו בערבית תודה. הפנים של עלם החמודות החווירו. אח"כ שמתי לב שעלם החמודות מציע שנצפה בסרט בביתי או בביתו. כשמחיתי וביקשתי לצאת לאן שהוא, הוא לקח אותי לבית קפה חשוך ושכוח אל ברעננה.

במלוא שלוש שבועות להכרותינו, כשעה לפני שקבענו להיפגש, אני מקבלת ממנו שיחת טלפון. בשיחה הוא ביקש לסיים את הקשר. הוא טען שאני "בחורה מקסימה עם טוב לב שהוא לא פגש הרבה זמן", ואז הגיע "האבל". הוא מתקשה להתחבר למראה המזרחי שלי. הוא לא מקבל את זה שבת הזוג שלו דוברת ערבית ופרסית וכמובן שרוקדת ריקודי בטן. הדמעות זלגו מעיני. השבתי לו שאני מצפה מבן הזוג שלי, שיאהב אותי כמו שאני, ואם זה קשה לו אין לי מה להמשיך בקשר עמו.

אחרי הכל, החלטתי שאין לשד הזה מקום שוב בחיי. בגאווה ובשמחה ליטפתי את תלתליי המזרחיים ויצאתי לבלות עם חברותי לעוד "ערב בנות"...

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל