איך אילפנו את עצמנו להיות כל כך אדישים אחד כלפי השני?

האם הגיל הוא באמת מתכון לניסיון? לחכמת חיים? הבנה? תובנה? איך אילפנו את עצמנו להיות כה בלתי מקושרים? היכן ומתי איבדנו את הרגישות לצרכי האחר? ואיכה השתעבדנו למכשירי הסמארטפון? שאלות רבות, ותשובות אין.

 

לפני מספר חודשים הצטרפתי למועדון הגרושים.

ידיד המנהל עמותה לטיולים "דאג" לצרף אותי לקבוצת פנויים פנויות אשר תכננה לטייל טיול רומנטי לאור ירח, ואולי עם קצת מזל להכיר בת זוג. בשעות הערב המוקדמות הגענו למסוף ארלוזורוב אשר בתל אביב. לאוטובוס עלו עשרים וחמישה גברים ומספר דומה של נשים חדורי תקווה וציפייה להמשך...

הגענו לשמורת שורק, מעלינו שמים זרועי כוכבים, ירח מלא האיר את החשיכה והוסיף נופך של מסתורין ורומנטיות לאווירה. הנוף בשמורה היה מדהים ביופיו, וצפן בתוכו את כל האלמנטים לרומנטיקה במיטבה, חלצתי נעלי ואפשרתי לרגלי להתענג על החול הלבן והנעים למגע, רוח חרישית הנידה בקלילות את עלי האקליפטוס ברשרוש חרישי, ורחש הגלים נשמע מרחוק, והבטחה לבאות. את התפאורה השלים מורה הדרך עודד שלא חסך במאמצים לקרב לבבות. אכן התפאורה הייתה מושלמת וציפתה לשחקנים שיעשו את המוטל עליהם.

כך התחלנו את מסלולנו לעבר הלא נודע. גברים ונשים, פנויים ופנויות, שכל אחד נושא עמו אכזבות עבר ותקוות חדשות לבאות. בהסתר העברתי את מבטי אל כל אחד ואחת מהטיילים, כולם היו בעשור הרביעי והחמישי לחייהם, כולם עברו אי אלו דברים, ולכולם היה מכנה משותף. כולם רוצים להכיר את האדם שיוכל למלא את החלל אשר נוצר בשלב מסוים בחייהם. אני מאמין שכל אחד מהאנשים סוחב אתו משקעים, זיכרונות וחוויות אשר הצטברו במהלך החיים. אני מאמין שכל אחד בתחילת נישואיו האמין כי חיו יהיו במתכונת זוגית אחרת, מוצלחת יותר, טובה יותר. אף לא אחד מאתנו האמין כי יום יבוא והוא יקלע למצב בו יכתת את רגליו לשמורת שורק בתקווה לזוגיות חדשה. כל אחד מנוסעי האוטובוס האמין וקיווה כי אולי הפעם זה יצליח, ובסיום המסע הוא ייצא שלוב ידיים לדרך חדשה. ראיתי את האנשים סוקרים בחשאי זה את זו, ראיתי לא מעט אנשים אשר הגיעו בציפייה למצוא נסיך או נסיכה הקיימים אך ורק באגדות, ראיתי אנשים מרימים מבט בתקווה ומשפילים באכזבה. השביל התפתל והתפצל וכך גם אנחנו.
 
אמנם באנו עד הלום כקבוצת אנשים חדורי ציפייה, אמונה ותקווה אך כבר עם תחילת המסלול כל אחד הלך לדרכו, וכל אחת לדרכה. גם שהיינו יחד הרגשנו מאוד מאוד לבד. מנקודת מבטי נראינו כאסופה של אנשים שרק באקראי נפגשנו בשמורה, ואוטוטו כל אחד יפנה לעיסוקיו. תוך כדי הליכה מחשבותיי הפליגו לאירוע המתרחש אחת לשבוע.
 
לעתים אני ובני בן השש מפנים זמן איכות להשתוללות הדדית, והמקום אליו אנו הולכים הוא כמובן גן המשחקים, שם על פי רוב מתאספים הורים וגוזליהם. עוד לפני שאנו מגיעים אל הגן, איתי מרפה את אחיזתי ואץ רץ לעבר קבוצת הילדים. אני עומד בצד ורואה את המחזה המרהיב המדהים מלא ההשראה שנגלה לנגד עיני. בני איתי ללא שהיות, ללא מעצורים, נכנס ומתקבל לחבורת הילדים המשחקים כבר בלהט ילדותם, וכל זה ללא גינונים, ללא מעצורים, ללא התחשבנויות של רווח והפסד. כל כך פשוט, כל כך טבעי. לאחר מספר דקות מצטרפת עוד ילדה, ועוד ילד, וכולם משחקים יחדיו בהרמוניה, כאילו היכרותם היא רבת שנים. אני תוהה ביני לבין עצמי (כן, פעם סבלתי מפיצול אישיות, היום אני נהנה ממנה...) לנו, בני האדם, יש צרכים. כשאנו ילדים הצרכים שלנו קטנים, וככל שאנו מתבגרים הצרכים שלנו רק עולים ועולים. כל אחד מאתנו רוצה לחיות טוב יותר, להיות מאושר יותר, להיות רצוי, נאהב, נחשק, כל אחד רוצה אוזן קשבת, כתף בטוחה להישען בשעת צרה, כל אחד מאתנו צריך וזקוק למילות עידוד , כל אחד מאתנו רוצה לחלוק את רגעי השמחה והאושר. כל אחד רוצה לדעת בביטחון שיש על מי לסמוך, שבשעת הצורך הם יהיו שם בשבילנו, ידם מושטת לעברנו. כל אחד רוצה להגיע הביתה ושלשם שינוי יהיה למי לחכות להתגעגע. כמה אנו כמהים לשמוע את המשפטים הבאים:

"אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך", "כמה התגעגעתי אלייך היום", או סתם: "מה שלומך היום?" "איך עובר היום?" "האם אכלת?" כמה חשוב לנו שיהיה מי שבאמת ידאג לנו. התקשורת שלנו עם אחרים, כמו כל פעולה אחרת שלנו, נועדה לספק צרכים אלו, ללא התקשורת לא נוכל לקבל כל יחס. אפילו החיות מתקשרות ביניהן, מי שהיה לו כלב בוודאי הבחין שבשעת הטיול היומי היו כלבים שהוא היה משחק איתם ויוצר מגע, ולעומת זאת היו כלבים שהוא היה מתרחק מהם. כך גם אנחנו פיתחנו מנגנונים שמאפשרים לנו לזהות מה טוב לנו ומה לא. כל זאת כדי לספק את הצרכים העתידים שלנו.
 
שבתות וחגים הם מקור שמחה לכל משפחה מאוחדת. אך כשאדם חי בגפו, אלו הימים הנוראיים והקשים ביותר. לחלק מהאנשים יש משפחה ללכת אליה ולחלוק עמה את החג, אך גם שם, בחיק המשפחה החובקת, יש רגעים של לבד. לרוב עם הגירושין אנו מתגרשים גם מהחברים וגם מהמשפחה (לא עושה הכללות לכלל הציבור). עם הזמן אנו מצרפים למעגל חברינו אנשים כמונו, חברים למועדון. למה? כי כך הכי נוח לנו, שם אנו מרגישים הכי בבית.

וכמובן יש את תהליך ההיכרויות המתיש. היום שלא כבעבר, כל שעליך לעשות הוא להיכנס לאתר היכרויות ולנסות להכיר את המיועדת. לא ארחיב את הכתיבה על אתרים אלו, לי הספיק להיפגש שתי פעמים בכדי לזנוח את הרעיון. לדעתי באתרים הסיכוי לפגוש את האדם לו אנחנו כה זקוקים בשלב הזה של החיים שואף לאפס. עתה, שלא כבעבר שהסתפקנו רק בלהיות מאוהבים, אנו זקוקים יותר להבנה, לחיבה, להזדהות, הצרכים שלנו שונים ומורכבים יותר מאשר היינו צעירים. ההבנה לצרכים שלנו היא הרבה יותר מורכבת ודרושה רגישות גבוהה כדי לזהות ולהבין אותם, לכן אנו זקוקים לבן בת זוג שיהיה להם את הברומטר לצרכי האדם.

בשלב הזה של החיים אנו מותשים מקצב החיים המוטרף, בהישרדות קיומית, וכמובן רובנו נושאים צלקות עבר מזמן הגירושין שעדיין מלוות אותנו וגורמים לנו להיות חשדניים. כולנו ניסנו אי אלו ניסיונות לשקם את הריסות הקשר הקודם, כולנו נחלנו אי אילו כישלונות. אני אומר "די! זהו! איני רוצה להיכשל יותר." מה סך הכל רציתי? זוגיות המושתתת על תקשורת, דאגה, וכבוד הדדים. האם זוהי בקשה גדולה? כנראה שכן. עובדה עד כה לא מצאתי ואני בחברה טובה, עשרות אלפים של לבבות בודדים חולמים ומייחלים לאחד או לאחת.

בשעות הקטנות של הלילה הסתיים הטיול הלילי, עלינו לאוטובוס רוב הנוסעים לא דיברו, רובם היו שקועים באייפון שלהם, הם תיקשרו אתו נהדר, הם היו כה שקועים שהיה צורך לומר להם כי הגענו לתחנת ההורדה. כולנו חזרנו לבתינו אל המיטה הריקה והשוממת.
בדרכי לביתי הרהרתי ושאלתי היכן איבדנו את עצמנו? את ילדותנו? מדוע כה קשה לנו להתחבר? היכן איבדנו את היכולת לתקשר? איך זה שצעצוע כמו אייפון מושך את תשומת ליבנו יותר מהאדם היושב לצדנו? האם הגיל הוא באמת מתכון לניסיון? חוכמת חיים? הבנה, תובנה?

איך אילפנו את עצמנו להיות כה בלתי מקושרים? שאלות רבות ותשובות אין. אך יש מקום אחד בו אנו מתקשרים הכי טוב, הכי בטוח, הכי רחוק וקרוב כאחד. קבלו אותו בתשואות רמות הפייסבוק. בפייסבוק אנו מתקשרים ומשתפים את כל העולם. בפייסבוק אנו מודיעים קבל עם ועדה היכן ועם מי אנו אוכלים, מבלים, מה עשינו היום ומה נעשה מחר, כולם יודעים מי אנחנו, כולם מאחלים לנו יום הולדת שמח, שולחים פרחים וירטואליים ואיחולים לבביים. אני שואל: האם אנו יודעים באמת מי אנחנו?

לפני שעיני נעצמו עברה לי מחשבה, אם אנחנו רוצים באמת להיות מאושרים, רצוי וכדאי לנו להקשיב לרגשות ולצרכים שלנו, ולספק אותם ביעילות. כולנו עברנו תהליך של אילוף. בקצב הזה, בעוד מספר שנים נעמוד תחת החופה עם שני מחשבים ניידים ואיפון S10 יקדש אותנו ולכם הקוראים אני רוצה להעביר מסר שלמדתי מאנשים שהחזירו את נשמתם לבורא. ביום בו שאנו מבינים כי אין אנו חשובים למישהו, הוא יום בו אנו גוזרים על עצמנו גזר דין מוות.
ראיתי אנשים מתים חיים, שורדים, ראיתי את מלאך המוות שוכן בתוכם לא מניח,לא מרפה, וראיתי אנשים שהבינו כי את מלאך המוות ניתן לגרש רק במילוי הלב ברגש אחר, ברגשות של נתינה וקבלת אהבה.
 
תמונה ראשית: Jeff Attaway
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל