שירה בציבור - חידת רחל מורפורגו

"עברית מושרת מעל מיתרי עוגבה של אשה" (י.זמורה, "עוגב רחל") –רחל מורפורגו

אני מבקשת להקדיש את הטור הנוכחי לתרצה בן-יצחק לבית מורפורגו האהובה, שנפטרה בכ' בתמוז, התשס"ז.


"הִנֵּה זָרַח הַֹשֶמֶֹש" (להבין משל ומליצה / רחל מורפורגו)

רחל גדלה והתחנכה בבית משפחת לוצאטו המיוחסת, שמבניה המפורסמים הוא המקובל ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) וכן בן דודה של רחל, ר' שמואל דוד לוצאטו (השד"ל). רחל נולדה בשנת 1790, כשההשכלה הולכת ומתפשטת אבל באיטליה, בשונה ממקומות אחרים באירופה, מתקבלת דווקא בסובלנות יחסית ולא נחווית כמשבר.
עד לבת המצווה למדה רחל יחד עם שני בני דודיה וזכתה להשכלה שווה בספרות הקודש, לאחר בת המצווה הופרדה מן הבנים בלימודי הקודש אך המשיכה ולמדה באופן פרטי תלמוד בבלי ולימודי קודש נוספים. בלימודי החול המשיכה ללמוד עם דודניה. כנהוג בשיטת הלימוד דאז במשפחות המיוחסות, את כל תחומי הלימוד למדה בביתה ממלמדים שנשכרו לטובת מטרה זו, ולא בבית ספר. קשר אמיץ וחם נוצר בין רחל לבין השד"ל שנמשך לאורך חייהם ותומך בפרסום יצירתה. כך מתאר זאת יצחק חיים קסטיליוני בפתח ספר שירתה של מורפורגו – "עוגב רחל":
"מן הספרים האלה שאבו שד"ל ורחל מי תורה, והיו יושבים שם ביחד שעות רבות בכל יום ויום ללמוד ולחקור ולפלפל על פשט הפסוקים ועל עניני האמונה במציאות האל ויחודו. כבר פעמים רבות, ככה מספר שד"ל, פצרה בי בת דודי להביא לה ספר יקר מאד בעיניה והוא ספר הזהר, ויום אחד בשנת התקע"ז מצאתיו והבאתיו אליה, ובתתה לי את כסף שכרו אמרה לי: ולך מה אעשה ידיד על כל החרדה אשר חרדת עלי? ואען ואמר לה: אינני שואל מעמך כי אם שלא תאמיני דבר מכל הכתוב בספר הזה! ותען לי מיד בדברי אליהו אל אלישע כאשר שאל ממנו פי שנים ברוחו אליו: 'הקשית לשאול.'"
רחל מתוארת בקטע זה לא רק כשווה בין שווים, כי אם כמי שחשה שחייה בידיה, שאינה מוותרת על אפשרות להתפתחות אישית, סקרנות, גילוי ואף בשאילה התנ"כית שהיא עושה היא בוחרת לייצג את דמות הנביא כשבן דודה מיוצג כנער המשמש אותו.
גם בחייה האישיים רחל נוקטת עמדה אסרטיבית, מעבר לזו הנהוגה בתקופתה ואפילו באיטליה של אז. רחל מתאהבת ביעקב מורפורגו, ולמול מחאת המשפחה על השידוך ונסיונם לשדך לה איש אחר, רחל פשוט מסרבת להתחתן. בגיל 29 כנראה מבינים במשפחה שאין כאן עסק עם פריירית מן השורה ומאפשרים לרחל להנשא לבחיר לבה, ועל כך כתבה:

"בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם
יִהְיֶה פְאֵר רֹאשִׁי:
נָתַן אֲדוֹן שָׁמַיִם
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי."

 

 

"ושם הקטנה רחל"

למרות הביוגרפיה המרשימה כל כך של רחל מורפורגו, התייחסה אליה ביקורת השירה בזלזול ובביטול מוחלט. ישראל זמורה כותב עליה בפתח ההוצאה של שיריה ב1943:
"רחל מורפורגו לא ראתה את עצמה משוררת... לא היתה לה, ודאי, אף פעם כונה פיוטית: להביע את עצמה...חסרה היתה, באופן משונה ביותר, סגולת השאיפה לחדוה מן החדוות בעולם הזה (אף לא לחדות יצירה), ומימלא לקתה גם בחוסר צער חי, ונמצא שעצמיותה, גם זו המתגלית בשיריה, - מוכנית משהו"
בשנים האחרונות ישנה התעוררות בעיסוק בשיריה תוך נסיון לפצח מתח אינהרנטי שמצוי בין השכלתה והרקע ממנו צמחה, לבין הקטנתה עד רמיסתה המופיעה באופן הבולט מכולם בדרך חתימתה את שיריה. והנה כמה מן הדוגמאות:
"הצעירה מן הצאן כשבה (=כבשה, א.ב) מורפורגו", "קול צפצוף רחל", "הנקלה שבבריות", "נֶפֶל אשת יעקב מורפורגו", "הקטנה שבקטנות", "בריה קלה שבקלות", "רמה (= רחל מורפורגו הקטנה, א.ב) ותולעה"
הד דומה נשמע גם בשיר שכתבה בשנת 1847 בעקבות ביקורת משבחת לשיריה שקיבלה כותבת רחל:
אֶפְנֶה צָפוֹן דָּרוֹם קֵדְמָה וָיָמָּה.
דַּעַת נָשִׁים קַלָּה, לָזֹאת הוּרָמָה.
אַחַר כַּמָה שָׁנִים, הֵן עַתָּה לָמָּה

יִזְכֹּר מִכֶּלֶב מֵת כָּל-עִיר כָּל-פֶּלֶךְ?
הִנֵּה הָעֵד יָעִיד תּוֹשָׁב וָהֵלֶךְ
אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה כִּי אִם בַּפֶּלֶךְ.

(מתוך: "ואלה דברי רחל בבוא לאזניה כי שמה נזכר לתהלה במכתבי העתים", עוגב רחל)

 

"אֵין חָכְמָה לָאִשָּׁה כִּי אִם בַּפֶּלֶךְ?"

הביקורת הפמיניסטית בחרה להתמקד במיוחד בשירים של רחל שעוסקים בעצמה כאשיה יוצרת, תוך טענה שההקטנה הקיצונית כל כך שיוצרת רחל לדמותה מהווה תמונה ביקורתית לחברה סביבה. הקטנה רומסת ומוחקת כל כך, עד שהיא יוצרת העצמה ואפקט הפוך של הגדלה גדולה עד למאד. נראה, עפ"י נקודת מבט זו, שלו סברה רחל מורפורגו שהיא אכן תולעת שראויה אך ורק לפלך, לא היו נראים חייה האישיים מלאי אסרטיביות, כפי שהיו, לא היתה עומדת על דעתה כלמדנית וכיוצרת. בשירתה מועמדת סתירה כביכול בין היותה אישה (על התפקידים המסרתיים שזהות זו תובעת ממנה) לבין היותה יוצרת.

 

 

"הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לֵאמֹר שִׁירָה"

חידת יצירתה של רחל מורפורגו תיוותר כנראה עד יהפכו בה דורות עתיד, ובינתיים נפרד ממנה בשיר, שניתן לזהות בו את אותו מתח קדמון בין היצירה והשירה, הרוחניות וההתפתחות האישית, לבין הבית התובעני, המשווה כאן באופן חתרני ביותר לבין לבן הארמי:
*

עַד לֹא זָקַנְתִּי, עֵת לֹא יָשַׁנְתִּי
הַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לֵאמֹר שִׁירָה.
עִם לָבָן גַּרְתִּי, לָכֵן אֵחַרְתִּי
אָמוֹר אָמַרְתִּי, תִּכְלֶה צָרָה.

בָּחוֹן בָּחַנְתִּי, סִפְרִי טָמַנְתִּי
הָעֵט צָפַנְתִּי, לֵאמֹר סוּרָה.

אָמְנָם רָאִיתִי, לַשָּׁוְא צִפִּיתִי
עֵת כִּי חָזִיתִי, דּוֹבֵר סָרָה.
גַּם כִּי עָנִיתִי, יוֹם יוֹם אִוִּיתִי
קַוֹּה קִוִּיתִי, מֵאֵל עֶזְרָה:

ה'תר'כ"א, 1861

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל