מציאות החלום

אתה רואה בחלום את מה שאתה במציאות

 

נכנסתי הביתה. מותש לגמרי אחרי יום עבודה קשה וארוך. לא מסוגל לחשוב על כלום חוץ מהמיטה, וכמה מהר אני רוצה להגיע לשם ולשקוע בשינה עמוקה.
"החתונה"! נזכרתי בפתאומיות. עידו, חבר טוב עמד להינשא הערב, ולי יש עוד דרך לעשות.
הצצה בשעון הבהירה לי, שאני ממש אבל ממש חייב למהר אם אני רוצה להספיק את החופה.
יסמין? קראתי בקול. שוב אותה הרגשת טשטוש מוזרה. אני כאן כבר כמה דקות, ומרוב עייפות כמעט שכחתי אותה.
היי, היא נעמדה בפתח החדר. מתי הגעת?
אני מסתכל עליה, לא לבושה, לא מוכנה. חשבתי שדווקא היא זאת שתזכור.
שכחת? אני מנסה להזכיר.. שוב אותו טשטוש איום בכל הגוף. האיברים כבדים כמו עופרת. לעזאזל מה שיום עבודה אחד עושה לבן אדם.
דווקא זכרתי היא עונה. אבל.... תראה, נכון שהם חברים טובים שלך, אבל אני לא מכירה אף אחד שם. ואם לא אכפת לך יש לי כמה דברים חשובים לסיים הערב.
אני מרים את הראש. מסתכל לה בעיניים ומיד מחליט לוותר.
מה נזכרת עכשיו? ומה התירוץ העלוב הזה? כמה פעמים אמרת לי שתשמחי להכיר חלק מחבריי.. אבל לא! שמרתי את השאלות האלו לעצמי. אסע לבד!
הכאב ראש הזה, אלוהים! חד ומפלח את הראש כמו סכין.
אני מדשדש לכיוון האמבטיה ומתחיל להתארגן. מבט במראה מראה לי אותה מאחורי.
טום,לא התכוונתי... אם זה באמת חשוב לך אני אבוא.
זה בסדר. אמרתי בלי לחשוב. הרגשתי שבא לי להקיא הערפל נעשה סמיך מרגע לרגע, בולע אותי עמוק יותר.
היה נדמה לי ששמעתי אותה נושמת לרווחה. החלטתי שאני מוותר על מקלחת. רק גילוח מהיר ואצא מיד.
בום! זכרון מלפני שבוע הבליח לי בראש כמו ברק.
חזרתי מוקדם מהעבודה אותו יום, ואחרי ארוחת צהריים טובה, החלטתי לנצל את הזמן לארגון מחדש של חדר העבודה שלי.
תוך כדי אני נתקל בהזמנה של עידו. היא היתה מולי ממיינת מסמכים.
"היי, את זוכרת שבשבוע הבא עידו מתחתן?”
"אהה, בוודאי שאני זוכרת, די חיכיתי כבר לפגוש את אמא של עידו, המעריצה הגדולה של טום, כלומר שלך..
חייכתי לעצמי, נזכר בתקופות יפות מהעבר
היה לי הרושם שהיא מאוד רוצה להגיע. היא גם זאת שפתחה את ההזמנה כשהגיעה.
סיימתי להתקלח , והתחלתי להתלבש במהירות.
חצי שעה כבר עברה , ודרך של 25 דק' לפחות עוד מחכה לי.... התפללתי שהכבישים יהיו פתוחים.
להפסיד חופה של חבר כמו עידו, זה לא משהו שהייתי מאחל לעצמי.
גררתי את עצמי לכיוון המטבח. קפה חזק זה משהו שהייתי חייב עכשיו, אם רציתי לנהוג.
היא במטבח, עם הגב אלי, מלחששת בטלפון.
יסמין?? קראתי בקול. הטשטוש היה כבר חזק, כי היא הסתובבה אלי מבוהלת. “למה אתה צועק?”
היה לה מבט בעינים, מבט מבוהל. היא סיימה את השיחה במהירות. “הבהלת אותי כהוגן" היא אמרה מתנשפת באטיות.
ממה נבהלת כל כך? שאלתי את עצמי, ולמה את מתלחששת. התחלתי לחשוד, הערפל החל להתפזר מעט.
המקלחת עשתה לי טוב. לגימה קטנה מהקפה והתחלתי להרגיש יותר טוב.
אני נוסע אחורה, מסתכל היטיב. תשומת לב מלאה נדרשה ממני בכל פעם שרציתי לצאת מהחנייה המאוד "מרווחת" הזאת.
אני מרים בפתאומיות את העיניים למעלה, והמבט שלי מצטלב לרגע עם העיניים המבוהלות שלה.
זה כבר הרתיח אותי. מתחמקת בתירוצים מטופשים ושקופים, ועושה דברים מאחורי הגב שלי ועוד עוקבת אחרי..
"בכדי שתוכלי להיות בטוחה בעסקים המפוקפקים שלך, ולהיות רגועה שהלכתי?” צרחתי בתוכי.
לרגע חשבתי להסתובב, לעלות, ולהגיד לה הכל בפרצוף!
רק הצפירות העזות הבהירו לי שאני על כביש מהיר נוהג כמו מטורף.
ברק נוסף הכה בי בראש.
שלשום. אני על הכביש. אני על הכביש, ממהר לפגישה,שלפי התכנון הייתה אמורה להסתיים שעה לאחר מכן.
חשבתי להפתיע אותה ולצאת הערב. התקשרתי אליה לנייד.
"את בבית?”
"כן, למה אתה שואל"
"סתם, אני מסיים עוד מעט, וחשבתי לצאת".
"אה, כן. תודה, למה לא".
דקה לאחר מכן הטלפון מצלצל, על הקו המזכירה שלי.
"סע ישר הביתה, הם לא יכולים להפגש היום"
מצויין. אגיע הביתה ואפתיע אותה. חשבתי תוך כדי שאני עוצר ליד חנות פרחים, ובוחר את אלו שהיא אוהבת.
אני מוריד את הידית, הפרחים מוכנים. היי, אני קורא בקול..
הבית ריק!
אחרי חצי שעה, היא נכנסת, כמעט בלי נשימה, מחזיקה ביד שקית גדולה ואטומה.
אה.. אתה ככ כבר כאן? היא גמגמה והסמיקה בו זמנית.
כן הפגישה בוטלה וחשבתי להפתיע אותך, איפה היית?
אהה.. סתם התקשרו מהחנות בקשר למסמכים דחופים שהם צריכים ממש עכשיו, והשליח לא הסכים לחכות בשום אופן. אז הייתי חייבת לצאת.
לא רציתי להגיד לה, איך זה שהתארגנה ליציאה בתוך 5 דקות, כשבדרך כלל זה לוקח לה שעה, והיי מה יש לך בשקית?
ראיתי שהיא נבוכה מאוד ומיד העברתי נושא.
עצבים. רותחים. זה מה שהרגשתי עכשיו.
הכל התחבר לתמונה אחת ברורה. היא מסתירה משהו!
"אבל למה אני"? צרחתי לחלל הרכב, לוחץ בכל הכוח על הצופר ומושך אלי מבטים רושפי אש מנהגים זועמים.
חיי הנישואין שלי, היו עד לרגע זה מושלמים. אשה יפה. משרה בכירה. בית. הכל. הזוגיות שלנו הייתה נהדרת
ולא פעם היתה מושא לקנאה. ברגע אחד הכל קרס לי מול העיניים.
כמעט בכיתי... לא חלמתי שזה הולך לקרות לי. לי! צרחתי בעצבים. לי!!
חונה את הרכב באדום לבן. שידפקו לי דו"ח, שישרפו. רתחתי מעצבים הערפל החל לבלוע אותי שוב.
טום.שמעתי צעקה. הרמתי את העיניים וראיתי את מייק, חבר ילדות משותף לי ולעידו.
אתה מתכוון להיכנס? הוא שאל. רק זה מה שחסר לי שיתחילו עם שאלות עכשיו. במהירות מחקתי את הפרצוף החמוץ, ונכנסו יחד.

את החופה כבר הפסדתי, זה היה ברור לי. חיפשתי את עדו, מוצא אותו במרכז האולם, מוקף משפחה וחברים, מחייך ומאושר.
עוד לא יודע מה מחכה לו, חייכתי לעצמי בכאב. ואיחלתי לו בכל לבי שזה לעולם לא יקרה לו.
תמיד השכל הקר ניצח אצלי. ודי הייתי מופתע מעצמי עם כל העצבים זה היה די טבעי לומר.. לעזאזל כולם וכל העולם.

אני ניגש אליו, מתחבקים ומתנשקים. הוא מאושר בהחלט. אמו שראתה אותי קפצה מיד בשמחה, לא שוכחת למחוץ אותי בחבוק חזק, ולהכיר אותי לחצי מהעומדים שם.
הכרחתי את עצמי כלפי חוץ להתנהג כרגיל, והתיישבתי עם כמה חברים טובים לסעודה. מדברים, שותים.

הגעתי! לאן בדיוק אני חוזר? שאלתי את עצמי. מה אני הולך להגיד לה?
להיכנס ולהגיד לה, אני יודע הכל, לא יעזרו לך כל השקרים המכוערים. או פשוט לשתוק. לתת לה לצרוח, להתחנן, לדמוע.
"זה לא מגיע לי"! אני גורר את עצמי במדרגות. רואה את הדלת הראשית פתוחה לגמרי, וחושך מוחלט בפנים.
מה קרה? נבהלתי. אני נכנס באיטיות זהירה, צעד אחרי צעד, ממשש את הקיר בחיפוש אחרי מתג האור
אני מרים את המתג ו....

היום יום הולדת היום יום הולדת, היום יום הולדת לעידו.
עשרות שלהבות זוהרות, האירו ברגע אחד את החושך, ממלאים את הסלון כולו באור
שולחן נהדר עמד במרכז , ערוך ומקושט בטוב טעם. כשבמרכזו עוגת יום הולדת ענקית ועליה המספר 42 משוקולד צבעוני. עשרות בלונים מרהיבים חלקם בצורת לבבות, כשעליהם איחולים שונים קשורים במחרוזת עוצרת נשימה. סרטים צבעוניים זוהרים מקשטים את הקירות,אווירת חג נהדרת וחמה.

הם עמדו שם. כולם. אבא ואמא, האחים והאחיות, החברים, כולם. מחוייכים כהוגן שהצליחו להפתיע אותי.
"מזל טוב.”
"מזל טוב טום.”
"עד מאה ועשרים.”
נשיקות וחיבוקים מכל הכיוונים.
עמדתי שם עם פרצוף מרוח בחצי חיוך של מופתע כהוגן, והחצי השני של אושר. הייתי בהלם.
היא עשתה את זה! היא, כן היא! הרגשתי את הפנים בוערות. ואני עם כל החשדות....
היא נעמדה מולי. יפה מאי פעם.
הבטנו אחת לשני בעיניים. שום דבר לא יכל לתאר את מה שהרגשתי כלפיה עכשיו. רגש עז של אהבה מהול בתחושת טמטום כלפי עצמי. על שחשדתי בה סתם.
"טום...... היא אמרה בדמעות, אני אוהבת אותך....”
התחבקנו.
מחיאות כפיים אדירות,עלו מסביב, “שתזכה לשנה הבאה.........”
מזל טוב היא אחלה לי בדמעות
מזל טוב, אמרתי לה. תודה נשמה. בכיתי....

מזל טוב, שמעתי את עצמי צועק,מזל טוב. דמעות זולגות לי מהעיניים.
חדר השינה שלי עמד מולי, חשוך כולו. רוח קרירה נכנסה מהחלון והעבירה בי צמרמורת.
"חלום! “
"זה היה חלום... “
צבטתי את עצמי. כן זה היה חלום.
לא רציתי להתעורר עכשיו.הייתי עדיין שם, בשמחה, בהלם, באהבה, ביום ההולדת היפה ביותר שהיה לי אי פעם.
היי, קפצתי מהמיטה בבת אחת,היום הוא באמת יום ההולדת שלי.
דשדשתי לכוון חדר האמבטיה. מרטיב את הפנים תחת זרם מים קרים מרענן...
פתאום נזכרתי:
חזרתי מהעבודה בצהריים, ואמרתי ליסמין שתעיר אותי קצת לפני חמש,כדי שאוכל להגיע בזמן לפגישה שנקבעה לי.
ברבע לחמש היא העירה אותי ואמרה לי,
"טום, אורית המזכירה התקשרה, הפגישה נדחית למחר,תמשיך לישון.”
נרדמתי שוב..
השעה עכשיו הייתה קרובה לתשע, ישנתי כל כך הרבה.
יצאתי מחדר האמבטיה. שומע רעשים מחשידים מכיוון הסלון
יסמין ? קראתי בקול, שום תשובה לא הגיעה.
אני יוצא לסלון ו...

היום יום הולדת היום יום הולדת, היום יום הולדת לטום..
עשרות שלהבות זוהרות, האירו ברגע אחד את החושך, ממלאים את הסלון כולו באור
שולחן נהדר עמד במרכז , ערוך ומקושט בטוב טעם. כשבמרכזו עוגת יום הולדת ענקית ועליה המספר 42 משוקולד צבעוני. עשרות בלונים מרהיבים חלקם בצורת לבבות, כשעליהם איחולים שונים קשורים במחרוזת עוצרת נשימה. סרטים צבעוניים זוהרים מקשטים את הקירות,אווירת חג נהדרת וחמה.

הם עמדו שם. כולם. אבא ואמא, האחים והאחיות, החברים, כולם. מחוייכים כהוגן שהצליחו להפתיע אותי.

"מזל טוב.”
"מזל טוב טום.”
"עד מאה ועשרים.”
נשיקות וחיבוקים מכל הכיוונים.

אני עומד בהלם מוחלט, צובט את עצמי שוב ושוב עד לכאב. הייתי בטוח שאני הוזה בהקיץ.
יסמין נעמדה מולי, לבושה מהמם. יפה מאי פעם.
"טום...... היא אמרה בדמעות, אני אוהבת אותך....”
התחבקנו.
מחיאות כפיים אדירות,עלו מסביב, “שתזכה לשנה הבאה.........”
מזל טוב היא אחלה לי בדמעות
מזל טוב, אמרתי לה. תודה נשמה. התחבקנו.

 

 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל