שלום חבר - לזכרו של טל נחמן ז"ל

הרגע הזה שחיים שלמים נגמרים ברגע אחד. נשארת לנצח בן 21.

קמתי בבוקר, יום שלישי בשבוע, יום רגיל למדיי, ההודעה הראשונה שראיתי מבין כל ההודעות שנשלחו אליי הייתה מאחותי אפרת "שמעת על קצין איסוף שנהרג בעזה מאש כוחותינו?"
הלם מול הפלאפון. הראש נכנס לסרטים. זה החיל שלי. הגדוד שלי. אני מפחדת להכיר אותו.
היא אמרה " קוראים לו טל נחמן". אמרתי לה שאני לא מכירה אותו.

נכנסתי לפייסבוק, לסקור קצת מה קורה. החברים הכי טובים שלי, בני הגיל שלי, ששירתו איתי במוצבים, שצחקו איתי, שאכלו, ישנו, חיו איתי עכשיו מעלים פוסטים כ"כ עצובים. הם מכירים אותו.
הם מעלים תמונות מזכרונות טובים ממנו, כותבים עליו כמה הוא היה מדהים, חייכן, טוב לב, שאהב לתת מעצמו, ושלא סתם הוא היה קצין! הוא זה שהתעקש לתת מעצמו מעבר למדינה הזאת.
ממשיכות ההודעות, אני מגלה לאט לאט עוד ועוד פרטים.
אנשים שלא העלתי בדעתי שהכירו אותו, סיפרו שכן. המחנק. אני לא מכירה אותך טל, אבל כ"כ קשה לשמוע שהלכת...
הכל ביחד. חייל מהגדוד שלי, כולם מכירים אותו ובוכים עליו..וכל זה קרה במקום שאני מכירה הכי טוב!
אני עם פרצוף נפול מהרגע שקמתי.
לא קל לאבד חייל במדינת ישראל, ועוד מאש כוחותינו, שכולם יודעים שזה משהו שהיה יכול להמנע.
אבל מאחור מידי.



בטוחה שלחייל שירה בו, לא יותר קל כרגע. הוא, בטעות הכי תמימה, הרס חיים של מישהו אחר.
ואי אפשר לבוא להאשים אותו ולהגיד לו שהכל באשמתו. אף אחד מאיתנו לא היה שם.
אף אחד חוץ מידיד טוב שלי. גיליתי שהוא היה שם איתו! פאק. הוא ראה את כל קורה ברגע האמת.
איך מעכלים דבר כזה? מישהו מוכן ללמד אותו?!
הוא איבד כרגע חבר למחזור, אח למלחמה.

פתאום אנחנו מקבלים "כאפה" חזקה. שאומרת לנו שחיים שלמים יכולים להסתיים. בשנייה. בלי שנרצה, בלי שנתכוון!
המוח האנושי לא מצליח לעכל דבר כזה. איך לפני שנייה נהנת וצחקת עם הבן אדם, ושנייה אחרי זה אתה בוכה על הקבר שלו.

הייתי תצפיתנית. בחלק מהתפקיד שלי, הייתי חופפת בצורה הטובה ביותר את הכוח שעומד להתמקם כדי למנוע ממנו את הדברים האלה.
כשחפפתי, לא יכלתי להפקיר את העיניים מהמסך ולראות עם מי אני מדברת.
אבל המחשבה שתמיד הייתה עוברת לי בראש היא שמעניין איך הבן אדם נראה. אבל הפחד הכי גדול תוך כדי החפיפה הייתה "אני אראה אותו בכלל?"
משתי סיבות: האם הוא יעשה את העבודה ואז ימשיך הלאה, או אם אני אכשל בעבודה שלי ולא אצליח לשמור עליו כשהוא יהיה שם בעמדה, חשוף לאויב ואז הכל ייגמר.
עבדתי עם הרבה כוחות. ותמיד היה את החשש הגדול הזה להכיר אותם קצת יותר לעומק, לדעת מי באמת הבן אדם שאני שומרת עליו בכל רגע. כל תצפיתנית פוחדת להקשר לכוח שלה, ואז בבת אחת לאבד אותו.
בטוחה שזה משהו שכל מישהו מפחד.

טל, הייתי רוצה להיות זאת שהייתה שם בשבילך. לנסות להגן, לצפות ולמנוע את הירי הארור הזה!
אבל הכל כבר מאוחר מידי.
תנוח על משכבך בשלום חבר.
עצוב לי להכיר אותך ככה. אבל לפחות אני יודעת שכולם אהבו אותך.

יהי זכרך ברוך!

שלך בהמון הערכה.
מיכל
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל