מצוות השבת אבדה

רק כאשר נכנסו הביתה נזכרה דליה בטבעת, מששה את אצבעותיה וגילתה שהטבעת איננה !

היה בוקר שבת סתווי. השמים היו תכולים ושמש נעימה שלחה קרניים מלטפות אל האדמה. דליה התעוררה משנתה בתחושת מתיקות של חלום אשר את תוכנו לא זכרה. הבית היה שקט ורק ציוץ עדין של ציפורים נשמע מתוך עץ התפוזים שבחצר.
דליה לבשה את החליפה הצהובה החדשה שלה ועמדה מול מדף הכובעים כדי לבחור את הכובע המתאים. לאחר מספר דקות של התלבטות בחרה בכובע דקיק בצבע הלימון שתאם היטב את שערה החום ואת החליפה המהודרת. צהוב היה הצבע החביב עליה עוד מילדותה.
אריק, בעלה, כבר השכים לתפילת השחרית והיא הייתה אמורה להצטרף אליו מאוחר יותר. לאחר שנעלה את דלת הבית הציצה בשעונה והחליטה שיש לה עוד זמן להיכנס למספר דקות לאמה ולברכה בבוקר טוב. דירת אמה הייתה צמודה לזו שלה כך שלא נדרשו לה אלא מספר פסיעות על מנת להיכנס לשם.

"שבת שלום!" קראה אל המטפלת הרומנייה שישבה בסלון הקטן לבושה במכנסונים פרחוניים קצרים ובחולצת טריקו פשוטה וצפתה בתכנית טלביזיה בשפתה. דליה לא אהבה שהטלביזיה פתוחה בשבת בבית הוריה אשר תמיד הקפידו על שמירת השבת, אך הבליגה בלית ברירה. יחסים טובים עם המטפלת היו חשובים לה יותר עתה.
"שבת שלום, דליה", השיבה המטפלת במאור פנים, "אימא במיטה, את יכולה להיכנס אליה".
האם שכבה במיטה, מכוסה בשמיכה עד צוואר. עיניה היו פקוחות ושפתיה הדקות קמוצות.
"בוקר טוב אימא, שבת שלום!" קראה דליה בעליזות, נשקה ברפרוף על הלחי חרושת הקמטים של אמה והתיישבה על קצה המיטה, "מה שלומך?"
"אה, כרגיל" השיבה האם בקול נרגן.
"אימא, תראי איזו שבת יפה" אמרה דליה בקול עליז, מנסה להצהיל במקצת את האווירה הכבדה. היא נגשה לחלון, הסיטה את הוילון המיושן ונתנה לאור השמש לשטוף את החדר האפלולי שרהיטיו חומים וכבדים. "עוד מעט סופי תרחץ, תלביש ותוציא אותך קצת החוצה, גם את תיהני מהשמש הטובה".
"מה כבר תעזור השמש לעצמות הזקנות שלי", מלמלה האם חרש. "דליה, בואי הנה רגע", הוסיפה כשאצבעותיה הגרומות מתנועעות מתחת לשמיכה. לאחר מאמץ הצליחה להסיר את הטבעת מאצבעה ולהושיט אותה לדליה.
"אני רוצה שתיקחי את הטבעת הזאת ותענדי אותה" אמרה כשהיא אוחזת בטבעת הזהב אשר אבן חומה משובצת בה.
"אימא, מה קרה?" תמהה דליה, "תשאירי לך את הטבעת, יש לי מספיק טבעות משלי. מה נזכרת בה פתאום עכשיו ?!"
"לא", התעקשה האם, "אני רוצה שאת תענדי אותה. קבלתי אותה מסבא וסבתא שלך כאשר ילדתי את מאיר. הם כל כך שמחו שנולד להם נכד זכר אחרי שלוש נכדות! אני כבר לא יוצאת לשום מקום, עוד מעט אלך למקום האחרון שלי. אני רוצה שהטבעת תהיה שלך. עוד לפני שאבא מת דברנו על זה שאת תקבלי את הטבעת הזאת". היא התנשפה מן המאמץ, מזמן כבר לא דברה כל כך הרבה.
"טוב, אימא", נכנעה דליה, "אם את כל כך מתעקשת". נטלה את הטבעת וניסתה לענוד אותה על אצבעה. על הקמיצה היא הייתה קטנה, כך גם על האמה והאצבע. בלית ברירה ענדה אותה דליה על הזרת.
"תראי לי" בקשה האם ודליה הושיטה את ידה כך שאמה תוכל לראות את הטבעת המנצנצת על זרתה.
"יופי, עכשיו את יכולה ללכת לבית הכנסת, אריק בטח כבר מחכה לך שם", אמרה האם בסיפוק וחיוך קטן האיר את פניה.
"לפחות הצלחתי להעלות חיוך על פניה", חשבה דליה בלבה.

בדרך לבית הכנסת ניסתה דליה להבין מה דחף את אמה להתעקש כל כך על מתן הטבעת דווקא היום. "אולי היא פוחדת שהמטפלת תיקח לה את הטבעת?" חשבה ומיד פסלה את המחשבה. "היא כל כך בסדר, ישרה כמו סרגל, לא יכול להיות שאימא חושדת בה. אולי היא פוחדת שעדנה ואני נריב על הטבעת אחרי מאה ועשרים?" גם זה לא נראה הגיוני, לאף אחת מאתנו לא חסרים תכשיטים.
משלא מצאה לכך שום הסבר הגיוני, משכה בכתפיה "קשה להבין את הזקנים" מלמלה לעצמה. היא התבוננה שוב בטבעת העתיקה מנסה לדמיין בעיני רוחה את המעמד המרגש בו העניקו סבה וסבתה את הטבעת לאמה. האם היה זה בבית החולים, ליד מיטת היולדת ? ואולי לאחר ברית המילה ? בודאי היו נרגשים כולם !
הטבעת לא "ישבה" טוב על הזרת, היא הייתה קצת גדולה עליה. דליה חששה שתיפול ועל כן סגרה את ידה לאגרוף והחליטה שכך תשמור עליה עד שתשוב לביתה. חבל שבחליפה האלגנטית הזו אין שום כיס, חשבה.
בכל מהלך התפילה בבית הכנסת המשיכה דליה לאגרף את ידה אולם לאחר התפילה, מאחר והייתה זו שבת שמחת תורה וברחבה שלפני בית הכנסת נערך קידוש גדול, נאלצה לפתוח את האגרוף על מנת למלא את צלחתה מן השולחנות העמוסים. ארוחת בוקר לא אכלה ועל כן גבר עליה רעבונה והיא גדשה את צלחתה בפיסות דג מלוח, קרקרים, מנת קוגל ומספר סלטים. עם הצלחת ביד אחת וכוס מיץ ביד השנייה, הצטרפה אל בעלה וחבריהם לארוחה המאולתרת.
הם אכלו, שתו ושוחחו ועניין הטבעת נשתכח ממנה. בתום הקידוש הלכו הביתה בחבורה גדולה ועליזה. רק כאשר נכנסו הביתה נזכרה דליה בטבעת, מששה את אצבעה וגילתה שהטבעת איננה!
"וואו !" קראה בבהלה.
"מה קרה?" נזדעק אריק
"הטבעת, הטבעת נפלה לי!"
"איזו טבעת, על מה את מדברת?"
במשפטים קצרים הבהירה דליה לבעלה במה מדובר "אוי ואבוי! מה אגיד לאימא?!" קראה בכאב.
"בואי נחפש" אמר אריק, "אולי זה נפל לך כאן בדרך"
הם יצאו אל השביל המוליך לביתם, ראשיהם רכונים כלפי מטה, אך לא מצאו דבר.
בדיוק אז הגיעו הבן, אשתו ושני ילדיהם לבקרם והצטרפו גם הם לחיפושים. הם לא העלו דבר.
"בואי, דליה, אני אלך אתך עד בית הכנסת, אולי נמצא אותה", הציעה כלתה.
שתי הנשים עשו את כל הדרך לבית הכנסת כשמבטן נעוץ באדמה אולם הכל היה לשווא. לא היה שום זכר לטבעת.
רחבת בית הכנסת כבר הייתה ריקה, המפות הלבנות הורדו מן השולחנות ושני בחורים צעירים עסקו בהחזרתם לבניין. ניסיונותיהם לחפש את הטבעת ברחבה העלו חרס גם הם.
כל הדרך בחזרה הביתה דברה דליה על הטבעת.
"הטבעת הזאת הייתה כל כך חשובה לאימא. היא קיבלה אותה במתנה מההורים של אבא כשהביאה להם את הנכד הראשון", סיפרה לכלתה, "היא אף פעם לא הורידה אותה מהיד ועכשיו כל כך רצתה שאני אענוד אותה. איך אספר לה שכבר ביום שקיבלתי אותה איבדתי אותה?! הייתי צריכה לחזור הביתה ולשים אותה בבית, הרגשתי שהיא גדולה לי על הזרת, אבל התעצלתי, פשוט לא היה לי חשק לחזור".

ארוחת השבת הייתה שקטה מהרגיל והמחשבות על הטבעת האבודה הטרידו את דליה והעיבו על מצב רוחה. גם ה"חוכמות" של נכדה הצעיר לא הצליחו להצהיל את רוחה הנכאה. לזמירות לא הצטרפה וכל העת ראתה לנגד עיניה את אמה המתבוננת בקורת-רוח בטבעת שעברה לזרתה שלה.
אלך מחר לחפש טבעת דומה ואקנה לי, חשבה בלבה, אולי אימא לא תרגיש בהבדל. אבל השאלה אם אפשר בכלל למצוא טבעת דומה לזו, היום הסגנון והעיבוד שונים לגמרי, הציקו לה המחשבות.
"אריק", אמרה לבעלה, "אתה חייב ללכת לתפילת מנחה. אולי מישהו מצא את הטבעת והביא אותה לאחד הגבאים".
אריק הנהן. דווקא היום תכנן להישאר בבית ולסיים את קריאת עיתוני סוף השבוע החביבים עליו, אך הבין היטב את מצוקתה של אשתו ונענה לה.

במרחק שני רחובות מהם ישבה משפחת פלדמן לשולחן השבת. שרה הניחה במרכז השולחן את הדגים הממולאים, את הבשר והתוספות והתיישבה במקומה. לפתע הבחינה בנכדתה הקטנה, בעברו השני של השולחן, המשחקת בטבעת שעל אגודלה.
"איזו טבעת יש לך, הדס ?" שאלה את הילדה
"מצאתי אותה" השיבה הדס בת החמש בגאווה
"מצאת? איפה מצאת?" תמהה שרה
"בחצר של בית הכנסת" השיבה הקטנה כשהיא מושיטה את ידה לסבתה "תראי, סבתא, נכון שהיא יפה?"
שרה הביטה בטבעת הזהב אשר אבן חומה גדולה קבועה במרכזה. זו לא נראתה כטבעת של ילדות קטנות. בוודאי נפלה לאחת המתפללות.
"תני לי אותה, הדסי", אמרה בקול תקיף.
"למה? אני מצאתי אותה! היא שלי!" התנגדה הקטנה וזוג דמעות כבר בצבצו בעיניה.
"נכון חמודה, את מצאת אותה, אבל זו טבעת יקרה, היא אבדה לאחת הנשים. בטח יש עכשיו מישהי שמאוד עצובה בגלל שהטבעת אבדה לה. אנחנו חייבות להחזיר אותה".
"ואיך נדע למי היא אבדה?" התעקשה הדס והמשיכה לאחוז בטבעת.
"סבא ילך לתפילת מנחה" אמרה שרה בפנותה לדוד בעלה "וייתן אותה לאחד הגבאים, אני בטוחה שמישהו כבר יחכה שם בתקווה שהמוצא הישר יחזיר את הטבעת", חתמה בפסקנות את דבריה.
"כן, הדס" מיהר דוד להסכים עם אשתו, "למדתם כבר בגן על מצוות השבת אבדה?"
הדס הביטה בסבה במבט עצוב. כבר היה לה ברור שעליה להיפרד מן הטבעת שכל כך מצאה חן בעיניה, אך לפתע עלה במוחה רעיון, "ומי שמחזיר אבדה לא מגיע לו פרס?" קראה בתרועת ניצחון.
שרה ודוד הביטו זה בזה בפליאה ודוד חייך "קטנה אבל מתוחכמת, אה?" מלמל.
"אנחנו נקנה לך טבעת שמתאימה לילדות", פסק כשהוא מביט בעיני רעייתו, "נכון סבתא?"
"כן, בסדר" השיבה שרה ולקחה את הטבעת לסקור אותה מקרוב. ניכר היה העיבוד הישן והיא הניחה שהטבעת כבר בת ששים שנה או יותר.

דליה חכתה במתח לשובו של אריק מבית הכנסת. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שבהן הצטערה על שאינה יכולה להשתמש בנייד בשבת. כל כך רצתה לדעת מה עלה בגורלה של הטבעת!
היא ניסתה להעסיק את עצמה בעניינים שונים. החזירה את הכלים למקומם, אספה את הצעצועים שפיזרו הנכדים, הכינה את כל הדרוש להבדלה ולאריק עדיין לא היה שום סימן וזכר. כל שנותר לה לעשות היה להסתובב בבית אנה ואנה, ולהביט שוב ושוב בדלת בתקווה שתפתח כבר.
"יש!" קרא אריק בקול גדול מיד בהיכנסו הביתה, "יש!" קרא שוב ונופף בידו. אי אפשר היה לטעות בנצנוץ הזהב שנראה בה.
"וואו!" קראה דליה ומיהרה אל בעלה "תראה לי!" חטפה את הטבעת מידו, סקרה אותה בקפידה ווידאה שזו אכן הטבעת שקיבלה הבוקר מאימא.
"הורדת לי אבן מהלב" אמרה לאריק ואנחת רווחה גדולה נמלטה מפיה, "מחר אגש לצורף ואבקש ממנו להרחיב לי אותה קצת כדי שאוכל לענוד אותה על הקמיצה ואתה – אף מילה לאימא!", הוסיפה והכניסה את הטבעת לתא הקטן שבתיק היד שלה מוודאת שהוא סגור כהלכה.
"אפשר לתקן את הפתגם ולומר שבמקום אבן הורדתי לך טבעת מהלב, לא ?" השיב אריק כשהוא מוסיף קריצה לדבריו, "ועל זה מגיעה לי לפחות נשיקה !"

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל