הם באים לבית שלי - סיפור על הגשמת חלום

היא עלתה ארצה, עם מטען של חוויות העלייה הקשה מאתיופיה, וכמו רבים מבני דורה נתלשה מחיי משפחתה וגדלה בפנימיה, מנותקת מהמסורת, מהתרבות ומהזהות שלה.

אופק נכנסה לי ללב. אישה צעירה עם עיניים שחורות, בוהקות, וחוכמת חיים שלא ציפיתי מאישה בת-גילה. היא בחרה לחיות במקום שהכי קרוב לחיי הכפר שהיא זוכרת מילדותה, עם מרחבים עצומים ושקט, והכי רחוק מלקיים חיי משפחה אתיופית טיפוסית, שבה זקני העדה הם הסמכות הגבוהה ביותר, בה יש חלוקה ברורה של תפקידים במשפחה. הגבר הוא בעל הסמכות בבית, סמכות עליה אין עוררין. היא עלתה ארצה, עם מטען של חוויות העלייה הקשה מאתיופיה, וכמו רבים מבני דורה נתלשה מחיי משפחתה וגדלה בפנימיה, מנותקת מהמסורת, מהתרבות ומהזהות האתיופית שלה ונאלצת להתאים את עצמה לאורח החיים בישראל. וככל שהיא נעשתה יותר ויותר חלק מהחברה, היא צריכה היתה לוותר על הזהות העצמית שלה.
 

החלום על הקמת הכפר האתיופי

אופק בחרה. אופק בחרה לחיות במדבר, בקיבוץ, להקים משפחה גרעינית חדשה, ולחלום. לחלום על הקמת כפר אתיופי. מדי פעם כשפגשתי אותה, שאלתי, איך מתקדם הפרויקט שלה, כי היה לי ברור שהוא שלב מאוד חשוב בהתפתחותה כאדם. הילדים שלה והנכדים שלי נולדו בהפרש של ימים זה מזה. לבכור שלה יש שם צברי יפהפה, לבת שם אתיופי שבן-הזוג בחר. בעבורי, שמות הילדים שלהם מייצגים את תהליך התגבשותה כחלק מהחברה בה היא חיה.
 
 

שורשים שנטועים עמוק באדמה

כששמעתי את סיפור הלידה של בנה-בכורה, התמלאתי בכל-כך הרבה הערצה אליה. כשהיא הגיעה לבית-החולים עם הצירים הראשונים, הציעו לה הרופאים את האפידורל, היא לא הסכימה. היא רצתה לחוות את הלידה. היא אמרה לי שכאב הלידה הוא חלק מתהליך הבשלתה כאם. ככל שהלידה התקדמה לחצו עליה יותר ויותר לקבל את הזריקה, כי צעקות הכאב שלה מפריעות ליולדות האחרות. הייתה חסרה לה שם "החמולה הנשית": המיילדת המשפחתית המנוסה, הנשים המבוגרות בנות המשפחה שכבר ילדו, וגם אלו שעוד לא, שרות,רוקדות,מברכות ומתפללות למענה ולמען התינוק שעומד להיוולד. בסופו של דבר היא נענתה ללחץ החברתי שהופעל עליה, הסכימה לקבל את האפידורל ולא הצליחה לחוות במלואה את הלידה. בלידה השנייה לא הספיקו לתת לה אפידורל והיא אכן זכתה לחוות לידה. ויחד איתה היא חוותה גם בהקמת הכפר האתיופי, בקיבוץ שלה, כשהיא זוכה לתמיכה ולעזרה מבן זוגה ומהרבה אחרים שבלעדיהם, הבית הזה עדיין לא היה קיים. הכפר אמנם הוא כרגע עדיין רק בית אחד, אבל מאז הקמתו בכל שנה, בחג הסיגד, מגיעים מאות אנשים לבית ש-ל-ה, מקשיבים ורוקדים לצלילי המוזיקה שעליה היא גדלה. ואני מרגישה שאופק היום מטפסת על תמר גבוה וחזק ששורשיו נטועים עמוק באדמה המדברית ופירותיו מתוקים כצוף.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל