בתוך בית המשוגעים או מחוצה לו

מתוך הספר "היעלמותו המופלאה של ראש שקט" - מאת ארווין קליין

היית שעת חשכה, אפילו עבור חתולים, כאשר דיק החליט לחפש לו מקום לינה. כלבים משוטטים בלי מספרים, חלפו לידו. חתול יילל חרש, מביט בגעגועים על הירח השומם מאנשים. דיק ניער את ראשו כמתעורר מחלום, דחף בכתפו דלת זכוכית אליה הגיע ונכנס פנימה לתוך אולם רחב ידיים. "סליחה", פנה לפקיד הקבלה בהושיטו שטר של דולר, "אפשר לקבל חדר?" הפקיד הרים את השטר מול עיניו לכיוון האור ובחן אותו היטב. "ממתי יש ללינקולן זקן?!" שאל. "מה יש", התרגז דיק, "רק להרצל שלכם יכול להיות זקן?!" "אני רק רוצה לראות אם השטר לא מזויף", התנצל הפקיד. "לפני כשבועיים מישהו מכר לי את תמונת מונה ליזה, במאה דולר והתברר לי אחר-כך שהיא מזויפת!"

דיק הרגיש כאילו כדור שלג מתגלגל על גבו. רק עכשיו שם לב שהפקיד לובש חלוק לבן ומאחורי השולחן לידו ישב לא היו תלויות כלל מפתחות. הוא סקר את האולם: שם על מכשיר הטלוויזיה, ישב איש נמוך והביט מכופף במכשיר, דרך רגליו הפסוקות. "אני מתאר לעצמי שהייתה זאת אכזבה גדולה להפסיד בבת אחת עשרות מיליוני דולרים" אמר דיק. "אכזבה עוד יותר גדולה, הייתה הפסד מונה ליזה!" ענה הפקיד. "אהה, אתה ודאי חובב אמנות מסוג משובח." "לאו דוקא, פשוט מונה ליזה שקניתי כבר לא הייתה בתולה..."

הקול נתקע בגרונו של דיק. עתה שם לב שכמה מהיושבים מול מקלטי הטלוויזיה היו נתונים במין שק עם שרוולים הדוקים. הוא נזכר שבכניסה לא נמצא שום שלט, המעיד שזהו בית מלון. "סלח לי", פנה לפקיד, "איך קוראים למלון הזה?" "לא קוראים לו", ענה הפקיד, "מביאים את האנשים לפה, בעל כורחם".
דיק חשב במהירות. נראה היה לו שנכנס בטעות לבית משוגעים, בית מם בלשון העם. פתאום הבליחה במוחו מחשבה מטורפת: מדוע בעצם שלא ילון כאן?! עד עכשיו כל האנשים הנורמלים שבחוץ, דווקא הם שגעו אותו. הוא נשען בידיו על הדלפק: "ואיך אתם קובעים אם מישהו נורמלי או לא?" "פשוט מאוד, אנו ממסים שתי כפיות סוכר בכוס מים. אם האדם אומר אחרי טעימה, שאלו מים, סימן שהוא נורמלי כמו מזג האוויר בחדר עם מזגן של אמקור. אם לעומת זאת, הוא טוען שזה קפה, אנו מאשפזים אותו, ממילא הזנתו תעלה לנו פחות כסף..."

אחד מהישובים מול מכשיר הטלוויזיה באולם, הפנה את ראשו אליהם וצעק: "תפסיקו לדבר שם!" דיק הביט במסך: תכנית הוויכוח הציבורי הגיע לשיא דרמטי: חבר הכנסת המרואיין חיטט במרץ באפו, מחפש תשובות לשאלות הניטחות עליו מארבע הרוחות והשדים. "אל תעצבן אותו", לחש בן שיחו של דיק. "אל תשב לפניו, אל תעשן בקרבתו, אלא אם כן אתה סובל ממילא בשר שרוף, כבדהו ואל תחשדהו, אל תביט לו בעיניים, אל תלחש מאחורי גבו", הוסיף בהתכופפו להימנע מפגיעת מאפרה שהאדם עליו דיבר, זרק לעברו.

דיק ניצל את המהומה והתיישב מול מכשיר הטלוויזיה כמשוגע מן המניין. אחרי כשעתיים של צפייה שלווה, עלה לאחד החדרים. לילה שקט ראשון עבר עליו במדינה. כמה טוב להיות משוגע, חשב כשהתעורר. הוא החל לגלח את שערות השמיכה שלו. רופא נכנס לחדר, התעניין לשלומו של דיק ולתוכן חלומותיו בלילה. "אתה מתכוון להיות גלח של כבשים?", שאל בנימוס את דיק. "חשבתי פעם לגלח את הזנב לאריה", ענה דיק, "אבל גיליתי לפתע את ראשו לפניי. ובכלל מי שחושב שהכבשים תמימות טועה. גילחתי פעם כבשים והם לא שילמו, הממזרות!" הרופא שקע במחשבות עמוקות. "תאמר איזה צד של המוח כרתו לך?" שאל לבסוף. "קשה לי להגיד לך", ענה דיק, "אני לא צריך לספר לך איזה בלגן הולך אצלי בראש מאז שהספר שלכם שרף לי את השערות במקום לקצצם!" הרופא משך בשפמו בחזקה, עיניו קפצו מהפינה הימנית לשמאלית והביטו בדיק. "אתה מדהים אותי", אמר, "יש לך רעיונות משוגעים ברורים מדי. אני חשוב שבקרוב אשחר אותך. שמעתי שמשעמם להם בחוץ". הרופא קם ועזב.

עברו יומיים שקטים, ביום השלישי הובא דיק לאולם בו היו מכונסים רופאים רבים. "איך אתה מבלה כאן?" שאל היושב ראש את דיק. "בסדר, אני מקבל פעמיים ביום כדורים, פעם כדורים כחולים עגלגלים ופעם ורדוים בצורת אליפסה. את הכחולים אני מגלגל למטה דרך הגרון, על הורודים אני משחק פוקר עם שאר החולים". "איך אתה רואה את עתידך?" שאל רופא אחר. "יש לי חמש אצבעות. את ציפורני האגודל אני מכרסם ביום ראשון אחרי הצהריים. מכאן שתורה של האצבע ביד ימין הוא ביום שני. ביום העשירי גדלה הציפורן הראשונה בשני סנטימטרים. כך שאני נאלץ לעבוד בכרסום הציפורניים שבעה ימים בשבוע, ועוד לא קבלתי תשובת מהרב הראשי אם זו עבודה אסורה לשבת".
"הקול שלו נשמע בסדר", אמר רופא אחר. "כן, בוודאי, שהכול אצלו בסדר", אמר היושב ראש, "לשחרר אותו מיד!" דיק הוצא בידי שני אחים אל מחוץ לכותלי בית המשוגעים. הוא התיישב על המדרכה והתחיל לבכות. "משוגע", אמר לו מישהו שעבר במקום. "הלוואי", ענה דיק...


ולסיום, כדי לשמור על מומנטום הצחוק לרגל פורים, הרי בדיחה בנושא:
 

לבית משוגעים הגיע מפקח של משרד הבריאות.
"כיצד אתם קובעים את מי לאשפז ומי שפוי?" הוא שואל את מנהל המקום.
"פשוט מאוד", עונה הלה, "אנחנו ממלאים אמבטיה במים ונותנים לנבדק דלי קטן וכף ומבקשים ממנו לרוקן אותה".
"אהה", אומר המפקח, "אני מבין. אם הנבדק מרוקן את האמבטיה עם הדלי זה בסדר ואילו אם הוא מנסה לרוקן אותה עם הכף אז מאשפזים אותו".
"לא", עונה המנהל, "הוא צריך להוציא את הפקק מהאמבטיה. אתה רוצה חדר עם נוף?"
 
 
תמונה ראשית: Shawn Rossi
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל