בתוך עצמי אני חי

"נתיבו של קורא הנפש הכשיר הוא נתיב של עבודה, מחקר, הערכה עצמית, הערכה עצמית נוספת, מחקר נוסף ועבודה נוספת." (קלרה מקלרן)

אני באמת רוצה לכתוב, רק שכרגע לא יודע על מה. ובתוכי גם יש את הפחד ההוא.
הפחד שמתעורר בתוכי בכל פעם שהתחלתי לכתוב משהו. תוקע אותי באמצע.
פעם אחת בחוסר מודעות פשוט עצרתי בכל קטע. נשמתי. חשבתי וחשבתי.
הרעיון לא הגיע מיד אלא מעט מאוחר מיותר. מתעורר בכל פעם מחדש. יפה וזוהר מקודמו.
וזה היה אחד הסיפורים היפים שכתבתי.
כשאני חושב על זה, כל מה שנדרש הוא רצון. אבל איך אני מעורר את הרצון הזה?
איך רוצים?
מדוע כל זה לא נוצר פשוט יותר. עם מתגים. יש מתג -רצון ואני לוחץ עליו.
רק שכחתי שגם להפעיל את מתג הרצון צריך רצון ומה בדיוק יפעיל את הרצון הזה?
לא יודע. אז משהו אחר.
אני לא מסוגל להתחיל כל כך הרבה סיפורים ופשוט להפסיק אותם באמצע רק כי אני נתקף בפחד.
להתמודד אתו? לא יודע איך.
התחושה היא של קיר אטום. של דרך ללא מוצא.
ה-אין פשוט משתלט על כולי. מצווה עלי, לופת אותי חזק מבפנים. “אינך יכול!”.
אני צועק: כן. אני יכול. אני מסוגל. והקול שלי נבלע בדממה אפילה ומאיימת, ובחיוך זדוני של האין שאינו טורח לענות.
אני שלו והוא יודע את זה. יודע את זה טוב מדי מכדי לוותר על זה.
יצאתי לסיבוב. להתרענן מעט. להירגע. נושם מלא ראותיי את אוויר הלילה הנעים.
לא. לא עזר. הוא עדיין שם בפנים. מתחפר לו עמוק ומסרב לצאת.
אני עובר לספריית המוזיקה, בוחר בתקליט עם צלילים מיוחדים. כאלו שנודעו לשחרר פחדים. לעודד יצירתיות.
זה עזר מעט והצלחתי לכתוב מספר שורות נוספות.
החלפתי למטאל כבד. צלילי המתכת מעוררים אצלי משהו רדום. תשוקה ישנה. זכרון ממקום אחר. מקום שאהבתי.
אני מתחיל להיזכר בילדות. צבעים עזים. ריחות נעימים. תנועה. סקרנות. התרוצצויות.
סיפוק שלעולם לא נגמר. לגלות עוד ועוד על המקום החדש הזה.
אני משחק בחול. כף ודלי. היא שיחקה לידי. יפה. עם שיער מתולתל ואדמוני.
שרה לה שירים עליזים תוך שהיא בונה ארמונות בחול. משהו בה משך אותי. פשוט הבטתי בה. היא חיה והיא אוהבת את זה!
אני אוהבת את עצמי, אוהבת את המקום הזה. אוהבת לחיות זה מה שכל תנועה של אמרה.
הוקסמתי. היא חייכה אלי, ושאלה אם אני רוצה לשחק.
מהמבט שלי היום, פשוט קנאתי בה. טוב לה במה שהיא. לעולם לא תנסה להשתנות בשביל מישהו, בשביל משהו.

שוב נתקעתי. בעצבים טרקתי את המקלדת. מבצע שמירה על הקובץ האומלל שנקטע באיבו.
מתישהו בעתיד אמשיך את הסיפור. אמרתי לעצמי כשאני מעביר את הקובץ לתיקיה יחד עם עשרות קבצים עליהם אמרתי אותו דבר.
מדי פעם אהבתי לדפדף בניהם, לקרוא עשרות סיפורים שמעולם לא סיימתי.

מה אני אשם? זעקתי. אני מגיע לשלב שאני מתרוקן.
איני יכול למלאות דף שלם במילים ומשפטים ללא תוכן, ופשוט לרצות שיצא מזה סיפור.

אהבתי מאוד לכתוב. אני מרגיש חי כל כך כשהמילים זורמות להם מאצבעותיי.
עושות את דרכם למציאות מהדמיון הפורח. הופכות מחשבה טהורה לצורה, למילים, לדמויות, לצלילים, לאירועים ולרגשות.
כעס חזק התעורר בי מבפנים דוחק לרגע את ה-אין הצידה. וממתי פיתחתי את תחושת הכישלון הזו? מתי התחלתי לומר לעצמי איני יכול?
לרגע רציתי לחזור אחורה. להיות אותו ילד שהייתי. אותו אחד שהסקרנות העבירה אותו על דעתו.
שטיפס על מרזב רופף ומסוכן לגגו של בנין רק כדי לגלות קן של יונה לבנה.
שהיה מוכן להשתלשל מחבל רופף, מגגו של שלד בנין גבוה. שקפץ לגבהים.
שהיה מוכן לפעול ופחות לחשוב. לעשות ולעשות. להגיב בטבעיות. להיות מי שאני. לרוץ ולהשתולל. להתנסות ולחוות. לזורק מעלי את כל ההגנות. את כל השכבות ופשוט לחיות.

פתחתי שוב את הקובץ לו נתתי את השם - הסיפור שלא גמרתי מספר לא ידוע.
עצמתי את העיניים. מדמיין אותנו שוב בארגז החול.
התמקדתי בצחוק, באושר, בתום הילדותי. שוקע עמוק יותר ויותר לתוככי העבר.
אצבעותיי נעו על המקלדת במהירות. משוחררות. מאושרות. מנסות לעמוד בקצב המטורף ששפע מרכז היצירתיות.
פקחתי את העיניים מגלה לתדהמתי שהשלמתי את הסיפור בדיוק כפי שדמיינתי.
מעניין מרתק, מפותל, מסתורי ומסקרן. לא צפוי. מהנה. חוויתי וזורם.
מה אקרא לו חשבתי בעודי טוען את הקובץ לתכנת הדואר האלקטרוני לשליחה למו"ל.
אקרא לו, בתוך עצמי אני חי!
 
 
תמונה ראשית: Mikey McKay
 

 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל