המכונה המסתורית

פרשת דוושת ההאצה של טויוטה, שנהגים רבים טוענים שפעלה לבד, בלי אפשרות לשלוט בה וגרמה להרוגים רבים, מזכירה לי את הסיפור שלי "המכונה" שכתבתי כבר לפני שנים רבות, כשעבדתי במפעל עם מכונה משוכללת במיוחד.

אני עובר בין קירותיו הצרים של המוזיאון, מביט בעניין בציורי החיות הפרהיסטוריות כמו בחרבות ובכלי העבודה של האדם על פני תקופה של אלפי שנים.
פתאום מתחיל לבי לפעום בחזקה. אני ממשיך לצעוד לאט בהביטי סביבי, אך כל תשומת לבי נתונה לחפץ הבא, שאני יודע שאגיע אליו, מוצג שיש לי יד בהבאתו למוזיאון.
הדבר קרה לפני כמעט עשרים שנים, בהיותי עוד מנהל פעיל במפעל למתכות. מנהל העבודה שנכנס בוקר אחד לחדרי נראה בעיני כמשוגע. אם לא היה די בפניו האדומות ובקולו הרועד מהתרגשות לשכנעני בכך, הרי לשמע סיפורו לא היה לי עוד ספק שמוחו אחוז תזזית.

"הפועלים מתרעמים", הוא אמר, "המכונה שקניתם בהזדמנות נדירה, יש כל מני סיפורים בקשר אליה".
"בסדר פיטר", אמרתי בשלווה, יודע שלא כדאי לפתוח בסכסוך בין ההנהלה לפועלים. קמתי והוצאתי את הפרוספקט של המכונה. "זוהי מכונה לעיבוד וערגול מתכות, מסוג משוכלל. יש לנו כבר במפעל מכונה דומה לה, אך פחות משוכללת. נכון שקנינו אותה בזול ושמעתי שיש כל מיני אמונות תפלות(!) בקשר אליה, שאני מעריך כקנאה גרידא. אבל חשבתי שבמפעל הנאור שלנו, יש אנשי עיר נבונים, שלא יושפעו מהאגדות של בני המושב שמשם קנינו אותה!"
"עשרה נהרגו והרבה יותר אנשים נפצעו כשעבדו על המכונה", רעם קולו של פיטר, "איזו אמונה תפלה יש בזה?!"

"פיטר", אמרתי בקול שקט ורגוע. "אתה יודע שהאחראים על הבטיחות אצלנו עשו עבודה מצוינת, אתה יודע שאחוז התאונות בעשר השנים האחרונות הגיע למינימום האפשרי!" עשיתי סימן של קוצר רוח בידי וקמתי ממקומי. היה גבול לזמן שהייתי מוכן להקדיש לשיחה על נושא כל כך טיפשי. "מחירה הנמוך של המכונה הזאת הוציא אותנו מהבוץ הכספי של השנה החלשה", הוספתי ואמרתי לפני שפיטר עזב, "אתה והפועלים זכרו זאת!"
כשפסעתי לעבר המזנון הרהרתי כמה מוזר הוא שבתקופה בה הצליח האדם להרכיב מכונה כל כך משוכללת, המופעלת רק על ידי בקרה אלקטרונית, עוד יש אמונות תפלות.
התעוררתי מהרהורי העמוקים, למגעו הקר של הברזל בידי, עמדתי לפני המכונה, מלטף בלא משים את הפלדה המבריקה. הרגשתי כמו לפני קבר – כאן מתו שלושה מהפועלים שלי. קולות הצעקות הדהדו שוב באזני, כמו תמיד כשעמדתי מול המכונה, מייסר את עצמי במין הנאה מזוכיסטית: אני והמכונה, שני השותפים לרצח...

אחרי התאונה הופעתי במשרד מהלך כרוח רפאים. מתחת לעיני שקיות שחורות מחוסר שינה. במשך שבוע החופש שקבלתי נגשתי ישר למשרד של האחראי הבטיחות ויותר איני זוכר דבר. הם לקחו אותי לבית חולים, הרופאים טענו שאני סובל מהתמוטטות עצבים. כל הזמן הרהרתי בשרטוטים מהפרוספקט של המכונה. במעגלים החשמליים. בגלגלי השיניים והחלקים העדינים. עבודה מעולה.ידע עצום – לטחינת בני אדם! יותר לא רצה שום מפעל לקנות את המכונה. היא הובאה למוזיאון זה בעיר אליה העתקתי את מקום מגורי, אחרי שיצאתי מבית החולים.

זוהי עיר שקטה להפליא, בלילות אני יכול לשחזר לעצמי שוב את פרטי המכונה, לנסות למצוא הסבר, אך בסוף אני תמיד בא לכאן, עומד לפני המכונה וקורא את ההסבר של המוזיאון:
"מכונת ערגול ועיבוד מתכות שנבנתה בידי המהנדס ג'ורג'י יומפל. משך הפעלתה גרמה למותם של 13 איש ועשרות פצועים קשה, במקומות שונים בהם הופעלה. אמצעי הבטיחות שלה נבדקו בקפדנות ולא נמצא בהן שום פגם. ובכל זאת, המכונה הייתה מתחילה לפעול לבד ודווקא בזמנים שבן אדם היה נכנס לתוכה. או שהייתה מסובבת את גלגליה לכיוון ההפוך ומושכת את מפעילה לתוכה. למרות שנבדקה בקפדנות מידי יום, היו חלקים שלה נופלים ודווקא כשהיו אנשים תחתיה. גם לדליפות החשמל שלה שהרגו שני אנשים, לא נמצא כל הסבר על ידי מהנדסים מעולים, שהובאו מחו"ל, וממש פרקו אותה לחלקים".
התיישרתי פתאום ונערתי את גופי בחזקה. מין זרם עבר לכל אורך עמוד השדה שלי. הכרתי את המשפט האחרון שעל שלט ההסבר בעל פה: "היש חיים באלקטרונים?"
 
תמונה: Frédéric BISSON
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל