מהו כוחה של קבלת המציאות?

כיצד מאבדים שני בנים קדושים ונשארים בהכנעה וקבלה? קבלת המציאות היא סוד גדול ובו טמונה איכות חיינו

בס"ד
מהו כוחה של קבלת המציאות?
במאמרנו הקודם ראינו שעמלק, יסוד הכח השלילי בעולם, כמעט הצליח להגשים את תכניתו חלילה ולפגוע פגיעה אנושה בעמנו (פורים), אלא שקדושתם של אסתר ומרדכי, הגואלים השניים, שזכו לאחד את עמ"י ונתקבלה תפילתם עמד לנו, והקב"ה ברחמיו הפך את הפוּר.
 
הלכות רבות מלמדות על חשיבות הכוונה והמחשבה של פעולת האדם ואף יתירה מכך: יש השפעה מכרעת על האדם מצד מחשבתם של אחרים: ראובן ושמעון התירו קשרים בשבת. כל אחד התיר קשר אחד, ושני הקשרים היו זהים לחלוטין, אותו סוג קשר ואותם סיבוכים. אלא שראובן התיר קשר שמי שקשרו התכוון שיישאר בר-קיימא, ואילו שמעון התיר קשר שהקושר התכוון להשאירו למספר שעות בלבד. הבדל זה יכול לקבוע חיים או מוות! ראובן התיר קשר ועבר על מלאכה מל"ט מלאכות, בעוד שמעון במקרה הגרוע "פטור אבל אסור". אנו רואים שהיתה כאן מחשבה שווה - התרת קשר, ומלאכה שווה, ובכל זאת הבדל עצום בשל כוונתם של אלו שעשו את הקשר. רעיון זה מופיע בעניין הקמת המשכן (ויקהל) כאשר חז"ל מציינים שבצלאל ידע בחכמתו וברוח קודשו לזהות עם איזו כוונת לב ניתנו הנדבות למשכן. הנדבות שניתנו עם הכוונות הטהורות ביותר שימשו לכלים הקדושים ביותר.
 
בפרשתנו, בני אהרון, נדב ואביהוא, מקריבים אש זרה אשר לא צווּ לפני השם, אך כוונתם היתה לטובה. החסידות מסבירה שהם היו צדיקים גדולים ונוראים מאוד מאוד, וסברו שהמשכן שהוקם לאחר חטא העגל, וירדה שכינה לישראל ונעשה תיקון נפלא בכל העולמות (זוה"ק) ולכן הגיעה העת לבער את הס"א שלא יהיה עוד כח לאנשי רשע לקלקל עוד, ולכן הקריבו אש עם קטורת שלא בזמנה, שידוע שאש הקטורת מבערת את הרע. מאחר וכוונתם היתה טובה, זכו שע"י מיתתם תיקנו הרבה ונתקדש המשכן על ידם.
 
נתבונן בתגובתו של אהרון, הכהן הגדול, הגואל הגדול בשותפות עם אחיו הגדול משה: הוא עומד יחד עם כולם, רואה את האש היורדת מן השמיים ואוכלת את העולה והחלבים "וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם". והאש אוכלת אותם והם מתים, ומשה אומר אליו סבור הייתי שיתקדש הבית בי או בך, אך רואה אני שהם גדולים ממני וממך "וידום אהרון". איך אפשר להבין את תגובתו של אהרון?!

אדם גדול וקדוש כמו אהרון חי מתוך הכנעה וביטול לרצון השם. החשבונות האישיים מבוטלים בתכלית, גם כשהכאב הוא עמוק ביותר, כמו אובדן שני בנים! אין טרוניה ואין שאלות, יש דומיה, דממה, דֹם במקום דַם (רתיחת הדם=כעס), הכנעה מוחלטת ממקום שמרגיש באמת שכל מה שיש לאדם, שייך בעצם לקב"ה כפי שנאמר "השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך".
 
נהוג לומר בהיתול, אם אתה רוצה להצחיק את הקב"ה – ספר לו על תכניותיך
קבלת המציאות, היא הכנעה לרצון השם, מקלה עלינו לקבל את עצמנו על חסרונותינו וכן את האנשים הסובבים אותנו.
 
 
תמונה ראשית: Hartwig HKD
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל