כמה מגדולי העולם פספסנו בגלל "ליקויי קשב ולמידה"?

מה המשותף לעדי, אלברט איינשטיין, ביל קוסבי, תומס אדיסון ו-וופי גולדברג? כולם סולקו מבית הספר. אליהם מצטרפת עוד שורה ארוכה של מפורסמים, כאלה שעוד לא, וכאלה שכבר לא יהיו.

ליקוי קשב ולמידה לא פעם מופיע יחד עם יכולת למידה לא רגילה

מה שכואב לי זה שעד היום ילדים ונערים עם יכולת למידה לא רגילה נושרים מבית הספר ועדיין מדביקים להם את אותו החותם
של ליקוי קשב ולמידה. עד מתי לא תראה החברה שלנו את המתנה שמביאים אותם הילדים לחיינו? עד מתי נרצה להתאים את הכישורים שלהם לדרך בה אנחנו מלמדים? עד מתי לא נראה אותם ואת היכולות המדהימות שלהם?
 

סיפורי מקרים על ילדים שמערכת החינוך מסמנת כסוג ב' ופולטת מתוכה

עדי נולד עם דלקת ריאות ושרירים חלשים שפיתח כדי להתמודד עם הריאות המוחלשות שלו וכשהכל רפוי הנשימה קלה יותר. אבל כשהכל רפוי גם התנועה רפויה יותר והרבה מאוד שנים הוא סבל מחוסר יציבות בתנועה וכך הוא איבד את אחד הכלים שעוזרים לנו לחצות בקלילות את קו האמצע שלנו, כי לא היה לו קו כזה. לא היה לו בסיס איתן שעליו הוא יכול היה לסמוך, אבל המחשבות שלו רצו קדימה, בקצב שלחברה סביבו היה קשה להבין אותו. ובגיל חמש כשהוא עוד לא יודע לכתוב הוא "כתב" שיר שכל מי ששמע אותו – התרגש . כששאלו אותו מה התחביב שלו, הוא ענה: ללמוד. והוא היה תלמיד מצטיין, לא בבית הספר, בבית הספר של החיים. בלי ידע באנגלית ומתמטיקה הוא הצליח לפענח את רזי המחשב, להקים אתרים, לעזור לאנשים עם המחשב שלהם מבלי להיות בסביבת מחשב. לימים הוא למד רפלקסולוגיה והפך למטפל שהצליח לקרוא בכף הרגל את חייו של האדם. כשפגש את הדידג'רידו הוא החל לנגן עליו ולטפל באחרים באמצעותו. ואז היה לו חשוב להוכיח לא רק את הכוחות הרוחניים שלו אלא גם את הכוחות הפיזיים והחל לעבוד בעבודות הפיזיות הקשות ביותר. איש אשכולות של ממש, מבלי שתהיה לו כמעט שום תעודה על הכישורים הרבים שלו.

אחד התלמידים שייחרט עמוק בזכרוני היה נער בן 16, שנפלט ממערכת החינוך שנתיים קודם לכן, אהב לשבת בחושך ולבהות, מה שנחשב על ידי המערכות הטיפוליות כדיכאון, אבל הנער היה רחוק מלהיות בדיכאון. היה לו חלום, שהיה כל כך לא מציאותי, אבל הוא בנה לו תוכנית יעדים והישיבה הזאת בחושך הביאה איתה את השקט לו הוא היה כל כך זקוק. את הנער הזה לימדתי מתמטיקה. כשניסיתי ללמד אותו משוואות, הוא פשוט לא קלט את הטכניקה הפשוטה, לכאורה. ולא פעם קרה שהצלחתי ללמד אותו את השיעור וכמו תוכי הוא פתר עוד כמה וכמה תרגילים באותה הדרך, אך כשהגעתי לשיעור הבא – את הכל הוא שכח, כאילו שלא לימדתי אותו כלל. מדובר היה בנער שהיתה לו חשיבה מתמטית ברמה שלי היה קשה לעקוב אחריו. את כל הבעיות הוא פתר בראש ובדרך כלל הגיע לתשובה הנכונה,והרבה לפני שאני הצלחתי לפתור את המשוואות בנעלם אחד, שניים או שלוש... ומה שנראה היה אז כבלתי אפשרי התברר עם השנים כחלום שהתממש. היום דרך אגב, הוא לומד באחת האוניברסיטאות היותר מוערכות.

מקרה אחר, שנחרט עמוק בליבי היה נער בן 18 שהגיע אלי כמה חודשים לפני בחינות הבגרות עם ידע של ילד בכיתה ה – אולי. נער שהיה מיואש מעצמו, הרגיש שהוא לא מצליח, כמעט בשום תחום בחייו. מהר מאוד התברר לנו, שלנער יכולת למידה לא רגילה, שהוא מבין כל מילה, הוא פשוט לא יודע לקרוא והתבייש לדבר שמא גם שם יטעה. בגלל היאוש שהציף אותו הוא לא הגיש את העבודות בזמן, והמערכת לא הסכימה להגיש אותו לבחינות הבגרות ולו רק באנגלית, כי לא היה לו שום ציון מתחילת השנה. פשוט כך, בגלל עניין בירוקרטי, ילד שיכול היה לעבור את הבחינה בהצלחה, שהיתה יכולה לשבור את הדפוס של הלא מצליחן ולהוביל לעוד ועוד הצלחות – לא ניתנה לו ההזדמנות החוזרת הזאת. לפחות בדבר אחד הוא הצליח – להתגייס כמו כולם ואולי דווקא במערכת הכל כך נוקשה – הצבא, שלא מכירה את הסיפור שלו, אולי דווקא שם הוא מצא את העוגן לפרוץ לחיים טובים יותר.

והסיפורים על ילדים שכאלה שהמערכת פשוט מפספסת ובלי תמיכה מהבית, בלי הערכה באיזשהו תחום בחייהם, הילדים האלה נושאים את תחושת הכישלון אל תוך חייהם הבוגרים ולדור הבא שלהם תועבר אותה התחושה, אותו הפחד מהכשלון, אותה האמונה ליקויי קשב ולמידה.
 

חצי הכוס המלאה

הגיע הזמן שנחפש לא את מה שלקוי בהם, כי אף אחד מאיתנו לא מושלם, לכל אחד מאיתנו יש איזשהו ליקוי ואיזושהי עוצמה, ונאפשר להם להתקדם במקום שבו העוצמה שלהם,לתרום לנו את המתנות שלהם, בדיוק כמו שאנחנו תורמים להם את המתנות שלנו.

ביל גייטס,דסטין הופמן, לאונרדו דה וינצ'י, וולט דיסני ג'ון קנדי, היו כאלה שבסופו של דבר הצליחו. כמה מגדולי העולם פספסנו? כמה מהם אנחנו עדיין מפספסים?
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל