חילונים, דתיים, פוליטקאים, רבנים ובית המשפט העליון - חכמה מהיכן תצמח?

מאז ימי טרום המדינה ועבור לשנות החמישים, כשמדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, דרך שנות השישים ועד ימינו אנו, מתנהל במדינת ישראל מאבק כוחני הגולש לשנאה של ממש בין שני חלקים בעם היהודי המרכיב את מדינת ישראל החלק הדתי-חרדי לבין החלק החילוני.

מאז ימי טרום המדינה ועבור לשנות החמישים, כשמדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, דרך שנות השישים ועד ימינו אנו, מתנהל במדינת ישראל מאבק כוחני הגולש לשנאה של ממש בין שני חלקים בעם היהודי המרכיב את מדינת ישראל החלק הדתי-חרדי לבין החלק החילוני.

את שורשי המאבק ניתן למצוא בשני הצדדים הן החילוני והן החרדי, כבר בסוף המאה ה-19 כאשר החרדים באירופה לא הצטרפו לקונגרס הציוני, אבל הם לא היו היחידים. בתהליך זה הייתה גם זרוע גדולה של היהדות החילונית בפולין והיא מפלגת ה"בונד" שלא הכירה בציונים ובמאבקם, להקמת מדינה יהודית אם בארץ ישראל ואם באוגנדה. במיוחד מפלגת ה"בונד" לא הייתה טולרנטית כלל ועיקר כלפי היהודים הדתיים. מן הצד השני בארץ ישראל, צמחה "דת חדשה" "דת העבודה" ומערכות החילון יצרו פעולות של דווקא, שהיו לצנינים בעיני הדתיים. אגב, כאשר התעורר הפולמוס ב"מדינת תל אביב" לגבי פתיחת בתי עינוג ומסעדות בתשעה באב, התקיים דיון בערוץ 99 שכותב שורות אלו היה ממשתתפיו ושם הבאתי את הצעת חוק העזר לתל-אביב לגבי סגירת בתי אוכל ובתי עינוג בט' באב, הצעה שנוסחה על ידי לא אחר מאשר המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ונאשרה, ככתבה וכלשונה וכמובן כרצונו, על ידי מועצת עיריית תל-אביב-העיר העברית הראשונה.

בימי פרוץ המדינה דווקא חלק מהחרדים הצטרפו לפעילות הפוליטית והיו חלק בלתי נפרד ממועצת המדינה הזמנית ואגודת ישראל שלחה את הרב איצ'ה מאיר לווין להיות נציגה, כממונה על תיק הסעד של המדינה שבדרך. אבל מהר מאוד התנתקה היהדות החרדית ממוקדי השלטון ונשארה פעילה בכנסת ורק לאחר המהפך חזרה להיות חלק ממנו.

אבל נחזור מעט אחורה לשתי פרשיות שהסעירו את הישוב היהודי: האחת פרשת ילדי טהרן; השנייה פרשת רכבת קסטנר – אייכמן. בשתי הפרשות הללו התחדדו היחסים בין החילונים לבין הדתיים. בראשונה נקבעו מכסות לגבי הילדים שהגיעו מהתופת דרך אירן לארץ ישראל ופה הועברו למוסדות חינוך, קיבוצים ואחרים, בהתאם לחלוקה פוליטית שלא תאמה את מה שחשבו מנהיגי החרדים שראו בילדים הללו שמוצאם העיקרי היה מפולין כאלה שנעקרו לדעתם ממשפחות דתיות שלא לומר חרדיות ומצאו עצמם בקיבוצים "אוכלי שקצים ונבלות". בפרשיה השניה מלבד הרבי שונא הציונות-יואליש טייטלבוים, מנהיגה של חסידות סאטמאר הידועה בהתנתקותה ממדינת היהודים גם בימינו אנו שהיה ברכבת, רוב הנוסעים בה היו שייכים לזרמים מסויימים ביהדות הונגריה שהייתה להם נגיעה פוליטית למפלגה מסויימת בארץ ישראל.

בד בבד הוקמו במדינת היהודים המתחדשת ארגונים שפעלו במלוא יכולתם להפרדת הדת מהמדינה, למרות הכרזתו של בן גוריון במגילת העצמאות כי "בארץ ישראל קם העם היהודי". הארגונים הללו בפעילותם, היו לצנינים בעיני כל הדתיים במדינה-הן אנשי המזרחי = הפועל המזרחי שלאחר מכן נקראה המפד"ל והמפלגות הדתיות האחרות. יש רבים שזוכרים את הפגנותיו של אורי אבנרי וחבריו ואנשי ה"ליגה נגד כפיה דתית" שגרמו בכך להתקצנות נוספת במגזר הדתי כאשר המפלגות החרדיות הובלו על ידי הפלגים הקיצוניים של החרדים שמעוזם היה במאה שערים שבירושלים כאשר מנהיגם עמרם בלוי-בן משפחה לאחד ממנהיגיה של אגודת ישראל, לא רק מסית כי אם נוקט בצעדים להפגנות ולהסערת הציבור הדתי.

מנגד ממשיכים להישמע בציבור החילוני קולות רבים בעד פלורליזם ובעד היפרדה של מדינת היהודים מהמסורת היהודית ומערכיה. קמו מפלגות שחרטו על דגלן את המאבק בחוגים הדתיים ביהדות ויצרו בכך קיטוב נוסף.

אולם, לאחר הסקירה ההיסטורית הקצרה שהבאתי כאן טוב שנסכם את שהתרחש ומתרחש בין שני החלקים של האומה הישראלית זו הדתית וזו החילונית. ולצערי הסיכום שלי אינו רווה נחת כי הוא יוצא מנקודת הראות שכל מה שמתרחש מולנו זהו תהליך של שנאה הדדית. תהליך ששותפים לו חברי כנסת-מחד, רבנים ומנהיגים דתיים מאידך ואנשי תקשורת לא מעטים. כאמור, קמו מפלגות שחרטו על דגלן את המאבק נגד היהדות הדתית ומאידך בצד החרדי יותר ויותר תוקפים את מערכות השלטון של המדינה וסמליה כולל המערכת השיפוטית ותעיד על כך אותה הפגנת ענק שאורגנה בזמנו (1999)נגד בית המשפט העליון בגין מה שהם הגדירו שינוי ה"סטאטוס קוו" על ידי בית המשפט בקביעתו שהפטור משירות צה"ל אינו חוקי ועל הכנסת לחוקק חוק בעניין; קביעת בית המשפט כי בתי הדין הרבניים יחוייבו לדון בענייני רכוש שלא בהתאם להלכה וההחלטות לצרף למועצות הדתיות את נציגי הרפורמים –שאגב מספרם בארץ מועט ביותר. זו הייתה מסכת של נאומי הסתה נגד אושיות השלטון הישראלי.

אז מה יש לנו כאן? שני קווים מקבלים שלא נפגשים וכאותו מגנט המציב את הקטבים שלו כך שלעולם לא ייצמדו.

בזמנו כאשר היו הפגנות השבת סביב כביש רמות בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעל שר הפנים ד"ר יוסף בורג ז"ל שהמשטרה הייתה כפופה לו, כך שמינה אדם מהמקורבים אליו שיצור קשר בין בית הדין של העדה החרדית ואב בית הדין הזה הרב וויס המנוח, כדי שיהיה ערוץ פתוח בין השניים ובצורה שקטה הביא לפגישה של בית הדין עם ד"ר בורג והפלא ופלא פסקו המהומות בכביש רמות.

כל מה שחסר לנו כיום זו מנהיגות מגשרת ולא מקטבת, מנהיגות שתוכל לשמש דוגמא למערכת יחסים לשני הצדדים תוך הובלה של שתי הקצוות לשיחה , פתיחות, הבנה הדדית וקבלת האחר.

ולסיום קטע שלא נגעתי בו: חבר שלי, שופט בדימוס חובש כיפה מחד ובעל חשיבה פתוחה מאידך שלח לי את הדברים הבאים והם מתמצתים את הכל!
"השנאה לחרדים כבר מזמן באופנה, מה שמדאיג הוא שזה מחלחל כבר לבתי המשפט. השאלה היא, האם בסמכות של ביהמ"ש להרעיב משפחות שלמות מפת לחמם? גם במגזר הבדואים יש את הנורמה של "לא תרצח" , והם מסתכנים בעונש של מאסר עולם. הפתרון בכל הנושא של הגיוס להקים ועדה משותפת עם נציגי החרדים , שכן בלי הידברות ובהסכמות זה לא יעבוד, זה פשוט לא יעבוד".
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל