המצגת ששברה אותי

העיתונים מוצפים בכתבות על אנשים עשירים, מאוד עשירים, שיבטיחו לקוראים שכסף זה לא הכל בחיים. אנשים חולים שמחלתם הקשה היא הדבר הכי טוב שקרה להם. אנשים תחרותיים בנשמה שנשבעים שהדרך חשובה יותר מהמטרה. נו, באמת... הצילו!!!

אתמול שוב נחתה בתיבת המייל שלי מצגת "רוחנית". נשברתי, פתחתי אותה. העברתי שקף אחר שקף של נופים קסומים ומוזיקה לא ברורה, עליהם התנוססו פתגמים מוארים שהבטיחו בתמורה לחשיבה חיובית ואהבה ללא תנאי, אושר פרמננטי דביק ומעורר בחילה. ובנוסף אין סוף פרסומות מזמינות אותי להרצאות, סדנאות, מטפלים ומרפאים. כולם מתעקשים שצריך לחשוב חיובי. לאהוב כל מה שזז, להתמסר לאור השמש ולהתמכר לנפלאות הטבע. להגיד תודה על מה שיש, גם כשאין. לא לכעוס, לאכול נכון, לישון טוב ולחייך, כל הזמן לחייך. אני נשבעת שיותר אני לא פותחת הודעות שנשלחות אלי תחת הכותרת "מדהים" "מרגש" או "אסור להחמיץ".

גם מתוך קירות הפייסבוק מגיחים בעיקר אנשים שמחים ומאושרים. מתרגשים מכל עוגה, שביל או פרח. כולם יפים ומושלמים. מוצלחים ומצליחים. הילדים של כולם יודעים חשבון דיפרנציאלי בגיל שש. העיתונים מוצפים בכתבות על אנשים עשירים, מאוד עשירים, שיבטיחו לקוראים שכסף זה לא הכל בחיים. אנשים חולים שמחלתם הקשה היא הדבר הכי טוב שקרה להם. אנשים תחרותיים בנשמה שנשבעים שהדרך חשובה יותר מהמטרה. נו, באמת... הצילו!

 
מה לגבי שאר פשוטי עם ישראל? מה לגבי האנשים האמיתיים? אלה שכועסים, מתעצבנים, לא מצליחים לגמור את החודש. אלה שהמחלה שלהם או של היקרים להם תקעה להם את החיים. אלה שהעסקים שלהם התמוטטו והשאירו אותם חסרי כל. אנשים של החיים. האנשים שחוצים את מעבר החציה, נדחקים באוטובוס, הולכים כל יום לעבודה הלא כל כך מעניינת שלהם. אלה ששומעים שכווולם הצליחו רק הם לא.

איך זה שפיתחנו יכולת התעלמות מאותם אנשים "רגילים" שלא תמיד מצליחים? איך זה שהשאיפה הכי גדולה של נערה ממוצעת היא להתפרסם. להתפרסם בכל מחיר, גם אם המחיר מזוויע. איך זה שתוכניות ריאלטי זולות וחטטניות הפכו להיות עמוד האש של התרבות הישראלית? איך זה שכל כך הרבה אנשים רוצים לבשל, לשיר, ללדת מול מצלמה, או להיות מטומטמת ליד חנון? לאן נעלמה האנונימיות, הגאווה הפשוטה בלהיות אדם טוב, הענווה, הצורך בפרטיות. הכבוד לפרטיות. מתי אנשים הפסיקו לכבד את הפרטיות של עצמם? איך זה שכל כך הרבה אנשים כותבים? פוסטים, ציוצים, בלוגים, מאמרים, כתבות... 
הכול כדי ש"כולם יראו אותי", מה נהיה איתנו?
 

ואיפה אני? למה אני לא כמו כולם?
 

"אני חייבת לברר את הסוגיה" חשבתי לעצמי.

ניגשתי אל המראה בחדר הרחצה שם עמדה והביטה בי אישה עם קמטים ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. "נו, אז למה גם את עושה את זה?" שאלתי את עצמי שהסתכלה עלי מהמראה. "מה בוער לך לכתוב?". "לא יודעת" עניתי לעצמי. " היום כולם משתפים, כולם מספרים, כולם חושפים את הקישקעס. יש בזה קסם גדול. כי מי שכותב את האמת הפנימית שלו מאפשר לי להרגיש יותר אנושית ופחות לא מוצלחת". "אז תכתבי את האמת הפנימית שלך" ירדתי על עצמי. "תכתבי את מה שיש לך בבטן, תוציאי החוצה". "אני רוצה, נורא רוצה, אבל לא מצליח לי" יריתי לעצמי שבמראה "אני שייכת לדור ההוא, זה שחינכו אותו לשמור בבטן. זה שלימדו אותו שכביסה מלוכלכת מכבסים בבית. הדור הזה שיודע שלמילים יש כוח עצום. שצריך לקחת אחריות על מילים, כי כל מילה שנאמרת בקול או נכתבת לרוח יכולה להיות חץ מפלח לב, וזה כואב. אנחנו הדור שבורר מילים. הדור שמקשיב לפני שהוא מדבר, וזה לא פשוט להתאפק. אולי יום אחד כשאתבגר אוכל לכתוב כמו הצעירים. אולי יום יגיע ואוכל לכתוב את מה שכואב לי בלב בלי שגנרל מוח יתערב ויסכל את המזימה. עד אז, נחמד לי להתעצבן, לרטון, לעשות פרצופים ולכעוס. אין לי צורך בקלישאות ומצגות של אושר.
וכן, כמובן, אני שולחת אין קץ אנרגיות חיוביות ליקום." 
 
תמונה ראשית: jrsnchzhrs
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל