אני חושב ששכחת לסגור את החלון

מסופר על זוג מאמינים אדוק שביום נישואיהם נכנסו לראשונה לביתם החדש והבחינו בזוג יונים זכר ונקבה שחדרו דרך החלון. נחרדו הזוג "מהסימן" ומיהרו לביתו של הרב כשהם שואלים אותו: "מה זה אומר?" ענה הרב: "זה אומר ששכחתם לסגור את החלון."

"התחנה הבאה, לוד.” - נשמע הקול הרדיופוני. מצוין, אוכל לחטוף תנומה קצרה עד לנהריה.
היה זה לפנות ערב של סוף שבוע ארוך והרכבת אספה לתוכה עוד ועוד. אני בדרכי צפונה. חולם על חופי הים, ועל שישי שבת שקטים על החול הזהוב והחמים.
"אפשר לשבת?”
הרמתי את העיניים. אישה בשנות השלושים המוקדמות, לבושה היטב בידה תיק משרדי אפור.
"מדוע לא?” מיהרתי לקום ממקומי, מפנה את המושב ליד החלון. משהו בה תפס אותי. היא נראתה נסערת, טבעות שחורות סביב עיניה. בנימוס שאלתי לשמה.
"שמי אדווה, אני עוסקת בתחום המדעים.” אמרה ונעצרה. נראה ששקעה לתוך חלום או הזיה. “תגיד", ננערה לפתע, “אתה מאמין בעל טבעי?”
"על טבעי?”
"אתה יודע. רוחות, שדים, בתים רדופים.”
קולה רעד מעט כשפלטה באטיות את צמד המילים "בתים רדופים". הפחד בעיניה אמר הכל. היא אינה מתלוצצת. נעצתי בה מבט שואל, מצפה להסבר.

"חזרתי מהעבודה בראשון בערב. כבר היה מאוחר ועיני נעצמו מעייפות כשגררתי את עצמי במדרגות הבנין.” גופה החל לרעוד. וקולה עבר לכמעט לחישה, פולטת רצף משפטים קטועים בסערת רגשות עזה.
"פחד איום לפת אותי מבפנים, רציתי להסתובב ולברוח. הייתי גמורה ורציתי להגיע למיטה. הבית היה בעלטה גמורה. האור דלק כשיצאתי. גיששתי כעיוורת בידי אחרי המפסק, גוף אפל חלף מאחורי במהירות... היה נדמה לי שראיתי זוג עיניים זוהרות נועצות בי מבט אפל. קור פתאומי אחז בי מעורר בי צמרמורת עזה. שמעתי שריקה חזקה כעין יללת רוח מכיוון החלון ואז הזגוגית התנפצה.”
היא קמה ממקומה בסערה. כמעט שבכתה. הושבתי אותה בעדינות, מגיש לה מים מבקבוק קטן שהיה איתי.היא לגמה באטיות מתנשמת בכבדות. לאחר שנרגעה מעט המשיכה:
"מאז אני עושה לילות אצל ידידים. לפעמים במלונות. ישנה מעט מאוד. אני מפחדת לחזור.”

הרכבת התקרה בבטחה אל היעד. הבטתי בשעון.כלום לא יקרה אם אגיע לכפר הנופש מעט מאוחר. ארד לחוף בשישי אמרתי בקול מושך את תשומת ליבה.
"אמרת משהו?”
"אם את מעוניינת שאבא אתך לשם. ובעצם לאן את הולכת, יש לך כאן ידידים, לא אמרת שאת פוחדת לחזור?”
הפחד כנראה לא הותיר לה ברירה אלא לבטוח בי. זר מוחלט.
"מה כבר יכול להיות?” תהיתי בקול ופתחנו בצעידה שקטה לכיוון ביתה.

"הבנין הזה" - הצביעה על בית דירות אפלולי בן שלוש קומות. הבנין צופה בלבנים כהות בסגנון אירופאי ישן וניצב בקצהו של שדה נטוש שצמחייה סבוכה ויבשה ועצי סרק רבים תפסו את רוב שטחו. הרחוב הואר בתאורה חיוורת מפנס רחוב קטן בקצה ששיווה לו אווירה אפלולית ומאיימת. מי הולך לגור במקומות שכוחי אל כאלו. שאלתי את עצמי.

רגע לפני שנבלענו בפתח הבנין היא נעצרה, רומזת לי שאלך ראשון. צחקתי בקול, מנסה לשחרר מעט את האווירה הכבדה.
"לא הצגתי את עצמי" אמרתי, שמי שחר, ואני חוקר פרטי.
תמיד הייתי על הקרקע. ההגיוני שבחבורה. זה שמוצא הסבר לכל דבר ושמושך בכתפיים באדישות גם כשלא מבין. אפשר להסביר הכל בצורה מדעית הגיונית.
אחרי שירות צבאי מוצלח בחיל המודיעין נרשמתי לקורס חקירות ובתוך פרק זמן לא ארוך מצאתי את עצמי מנהל משרד חקירות פרטי ומצליח. עובד כתף אל כתף לא מעט פעמים עם קהילת המודיעין הרשמית.
מעולם לא הבעתי אימון רב מדי בסיפורי רוחות ושדים. גם לכאלו שנשבעו כי חזו בחפצים זזים ממקומם ללא סיבה בדלתות נטרקות מעצמן, ובקולות מוזרים מתוך החשיכה הייתי אומר באדישות - “אתם מדמיינים".

הבית רוהט בפשטות. סלון רחב עם מרפסת ומטבח משותף לפינת האוכל. חלון רחב נקרע בקיר המערבי פונה אל השדה הנטוש. הזגוגית שכבה שם מנופצת, עשרות שברים מנצנצים פזורים סביב. מבין השברים משך את תשומת לבי כתם שחור כהה. בזהירות רבה ירדתי על ברכי מרים נוצה פלומתית שחורה.
"אמרת משהו על זוג עיניים זוהרות שנעצו בך מבט מהחשיכה?
"כן!”
"ושמעת משק כנפיים רגע לפני שהזגוגית התנפצה?”
"אהה..”
"נסי רגע להיזכר, האם שמעת לאחר מכן קול חבטה עמומה?”
"נדמה לי שכן...”
בזהירות הוצאתי את ראשי מהחלון, סוקר בעיניים חדות את האדמה שמתחת. תנשמת שחורה שכבה שם, מרוסקת על המדרכה. במהירות נכנסתי לאפליקציית המוניות, והקלדתי את שם הרחוב. אולי בכל זאת אספיק להגיע לחוף.

המגורים בסמיכות לשדה עזוב, מלא לכל אורכו בצמחייה עבותה ועצים. משכו לשם עשרות מכרסמים וזוחלים קטנים. מזונם של תנשמות ועטלפים ששכנו שם לרוב על העצים.

שמעתי את צפירת המונית מלמטה. ומיהרתי לכיוון הדלת. “בואי" – אמרתי לעברה.

"מה זה הכל?" היא צחקה בהקלה כשהצבעתי באצבע ארוכה על גופה המרוסק של התנשמת שכבר התנפחה כולה, מעלה צחנה איומה.
התיישבתי במונית סוגר את אחרי הדלת ופותח את החלון:
"אני חושב, אמרתי בחיוך אירוני. אני חושב ששכחת לסגור את החלון.”
 
 
תמונה ראשית: Ana_Cotta


 
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל