יום האשה הבינלאומי 2014: לקידמה כאן יש קצב משלה והוא איטי וגובה מחיר יום יום

יש עדיין המון מקומות בעולם הגלובלי שלנו שבו היחס לאשה ומעמדה אינו תואם כלל את עובדת היותנו במאה ה 21. ההתקדמות בנושא אם קיימת היא כקצב הליכת הצב.

אין בכוחי הדל אלא להעלות מודעות לנושא. לתפיסתי הציון: טעון שיפור, והרבה.

יום האשה הבינלאומי השנה ימשיך להיות מאופיין באיטיות הבלתי נתפסת של הקידמה בנושא הזה. מדינות המערב אמנם מובילות בנושא הזה ויש בהן חתירה בלתי פוסקת המלווה בחקיקה ממשלתית מעת לעת לקידום מעמד האשה אבל במקומות רבים בעולם, הקצב אם קיים כל כך איטי, שזו בעצם דריכה במקום. ובמאה ה 21 זו יכולה להחשב אפילו נסיגה ביחס לתחומים אחרים בחיים המתקדמים בקצב מהיר. לנושא הטעון הזה מתייחסים במקומות שונים בעולם בצורה מאד שונה , בהתאם לחברה הקיימת באותו מקום. בישראל למשל, פירסם רק השבוע מבקר המדינה דו"ח ביקורת נוקב על שילוב הנשים במשרות ציבוריות. מתברר כי רק כ 12% מכלל המשרות הציבוריות מאוישות על ידי נשים. המבקר מצא שלל הסברים שהעבירו לו מנכ"לים של ארגונים שונים שהתיממרו לתת הסברים לענין. בצדק הוא מכנה אותם תירוצים. במבט ניטרלי שלא מתוך ארגון כלשהוא זה נראה כי באמת עדיין החברה לא הפנימה את התודעה שכמעט בכל התחומים (למעט אולי באלה שבהם דרוש כח פיזי של ממש) האשה שווה ביכולותיה לגבר. אני סבור שיש תחומים מסוימים שבהם היא גם יותר טובה. אני אישית כשקלטתי עובדים (בתחום ההיטק) אמרתי לא פעם שיש צורך לבצע אפלייה מתקנת בנושא. אבל כמות הנשים המגיעה בכלל לראיונות עבודה בתחום פחותה עדיין באופן יחסי בהרבה מגברים.
 

וכעת, לקטעים הקשים באמת

הנאמר בפסקה הקודמת מתייחס מן הסתם למדינות שבהן הנושא הזה של מעמד האשה כלול בשיח החברתי ונעשות פעולות שונות לקידומו. אבל, חלקים גדולים ואחרים בעולם, מבחינתי אפלים כחשכת הבערות הקיימת בהם ויחלפו עוד דורות עד שמעמד האשה בהם יתפוס מקום ראוי אם בכלל זה יקרה. סחר בנשים לצרכי זנות תוך ניצול מצוקות אישיות עודנו נרחב ונפוץ. במלחמות
(והן לא חסרות גם כיום כמו למשל בסוריה או בכמה מקומות באפריקה רק שכמעט לא שומעים עליהן) אנשים מאבדים לחלוטין צלם אנוש ומבצעים בנשים פשעים חמורים ומעשי התעללות קשים.
גם ללא מלחמה, היחס לאשה בחברות מסוימות שבהן מקובל להפעיל אלימות נגדה כדבר מקובל הוא בלתי נתפס בעיני. בכלל, הפעלת כח כנגד אשה חוצה גבולות ותרבויות וקיימת גם אצלנו וגם בכל המדינות המערביות ולצערי חלק מהנשים אפילו משלים עם כך רק מפחד להשאר לבד. ואת העליבות היום-יומית של אלפי הנשים בתעשיית הטקסטיל במזרח (סין, בנגלדש ועוד) כבר הזכרתי? ממלאות מכסת חייהן ללא תוחלת או תקווה למשהו טוב יותר. לי יש תחושה שאמנם מצד אחד יש ארגוני נשים ואחרים המעלים את המודעות לכל הדברים שהזכרתי ולגם לתופעות שליליות נוספות שלא ציינתי אבל הממשלות עצמן והגופים מטעמן לא נותנים לנושא את תשומת הלב הראויה , לא מגנים מספיק ובכל פה את התופעות הקשות ומטעמי אינטרסים ודיפלומטיה, לא נוקטים באמצעים של ממש כלפי המדינות הספציפיות. אז מה נותר לנו? רק למחות ולהעלות מודעות שוב ושוב.

לא מזמן קיבלתי תמונה ששווה אלף מילים. חבר שלח לי אותה וכתב: העולם היום ... אכן, יש משהו מייצג בתמונה הזו...

 
 

 

אסיים ב " אי שם " , שכתבתי לא מזמן

אי שם


אֵי שַׁם בְּפִנָּה עָלוּמָה,
עֵינַיִם רֵיקוֹת, לְמוּדוֹת סֵבֶל,
לֹא נֶחְשֶׁבֶת, יַלְדָּה – אִשָּׁה,
תִּקְווֹת הַזוּיוֹת כְּהֶבֶל.

כְּנוּעָה לְלֹא תְּנַאי,
כְּמַּטְבֵּעַ עוֹבֵר לַסוֹחֵר,
נֶפֶשׁ כְּתוּשָה לִבְלִי דַּי,
תּוֹעַה בְּמֶרְחָב מִתְעַמֵר.

בַּסֶּתֶר יַבְשׁוּ הַדְּמָעוֹת,
לְעֵת צַיְתָנוּת מְרוּסֶנֶת,
נִכְבָּשׁ הָרָצוֹן, דָּמְמוּ הַקּוֹלוֹת,
בְּתוֹךְ נָשְׁמָה מְסוּדֶקֶת.

אֵי מִשָּׁם אוּלַי תָּגִיחַ תּוֹבַנָּה,
אוֹ אָז יַפוֹצוּ רוּחוֹת הַעִיוְוּעִים,
יַעֲלוּ רָצוֹן וְתוֹדָעָה,
לְנָתֶץ סִדְּרֵי עוֹלָם אֲפֵלִים.
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל