סרטי שמאל

אמנם עברה שנה, אך חלוקת פרסי האוסקר השבוע, הזכירו לי זיכרון כואב אותו אני מנסה לשכוח, מועמדות הסרטים "5 מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" לאוסקר בשנה שעברה. ההשתלחות הבוטה בתוכן הסרטים והשתלחות פרטנית באלו אשר היו מעורבים בעשייה, ממחיש את השסע הלאומי. האם אפילו אומנות כבר חייבת לייצג את דעת הרב? אני מאמין שממש לא.

פרסי האוסקר אשר חולקו אתמול הזכירו לי את המועמדות של שני הסרטים הישראלים המושמצים אשר התחרו שנה שעברה, " שומרי הסף" על ראשי השב"כ ושיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני אשר הניב את הסרט " 5 מצלמות שבורות". מדובר בשני סרטים אשר ללא ספק מזוהים עם השמאל במפה הפוליטית בישראל. סיבה יותר ממוצדקת ככה"נ להשתלחות אגרסיבית ובוטה כלפי כל מי שמזוהה עם הסרט והסרטים עצמם. בימים ההם, אשת השר לפיתוח הגליל, ג'ודי ניר מוזס שלום התייחסה לסרטים ישראלים המקושרים לשמאל כגיס חמישי אנטי-ציוני למדינה. אני ממשיך להידהם מהמחשבה שעד לא מזמן עמדו בראשנו אנשי שמאל ואנשי שלום כדוגמת ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין או אפילו אהוד ברק ואולמרט.

 

 
כנראה שאני פספסתי את היום ששמאל הפך להיות מילה גסה ושהצבעה שמאלה מליכוד משמעותה החדשה היא סלידה מהאופי היהודי של המדינה. מצב זה לא מקובל עלי ומהווה תעודת עניות לחינוך הישראלי אשר הביאנו למצב זה. אני לא מתכחש לעובדה שבעיקר בסרט "5 מצלמות שבורות" ישנם קטעים קשים אשר משקפים רק צד אחד בסכסוך הכלכך מורכב בין הפלסטינים לנו ואולי גם לא בצורה הכי אוביקטיבית בעולם. אך מדוע זו בעיה? מדובר כאן באומנות. אומנות לא צריכה להיות אוביקטיבית ולא צריכה לשקף את הלך רוח של הממשלה או אפילו של רב העם. אומנות לא צריכה להסכים עם הפוליטיקה של הרב. להיפך, יש להעריך את שיתוף הפעולה הנדיר בהכנת הסרט ואת הנועזות של יוצרי הסרט ללכת כנגד הזרם על מנת להעביר נקודה כלשהיא. הסתכלות זו היא הסתכלות בוגרת ונאורה. בשורה התחתונה על-מנת להעריך יצירת אומנות לא חייבים להסכים עם התוכן שלה בדומה לכך ששף יכול להעריך מאכל אשר חלק ממרכיביו לא אהובים עליו כלל.
 
 
אתם יודעים מה? בואו כן נדבר על פוליטיקה! אותי חינכו שלכל קונפליקט ישנם שני צדדים. אז למה כלכך קשה לנו ומקומם אותנו שהפעם לא מדברים על תושבי עוטף עזה ונפגעי פעולות איבה כקורבנות? אלה גם על הקורבנות של הצד השני? אני רוצה להבהיר שאני חס וחלילה לא מזלזל באנשים אשר חייהם השתנו מקצה לקצה בגלל פעולות עוינות מצד אויבינו, אלא מבהיר כי ישנם שני צדדים לכל מקרה. מאוד קל לנו להשתמש בעין תחת עין כהצדקה למעשים שלנו. " הם התחילו", "הם ירו קודם", " אנחנו מחזירים להם על מה שעשו לנו". תנו לי להבהיר את נקודת המפתח בהשקפה הגאו-פוליטית שלי - אנחנו ושכנינו הפלסיטינים לא שווים. אנו גוליית והם דויד. יש פה מדינה מודרנית, כביכול נאורה ומפותחת על מול מקבץ אנשים נואשים אשר מחפשים זהות בצורה נואשת. כמובן שאין הצדקה למעשי הזוועות אשר אנו סופגים מהם אך יש לזכור גם שבצידו השני של הגדר ישנם בני-אדם. בעופרת יצוקה לדוגמא, מבצע שהחל מכיוון ש-10 אזרחים ישראלים מתו בשדרות במהלך 8 שנים של ירי רקטות, טרגדיה ללא ספק. אך אנו נוטים להתעלם קליל מ-500 האזרחים חפים מפשע שנהרגו בעזה מהפצצות חיל האוויר במבצע. זוהי לא הסתכלות דמוקרטית.
 
 
בשורה התחתונה אסור לנו כמדינה להתנהג בביטול לסרטים אשר לא משקפים דעה מיינסטרימית. בדומה לכך שבפוליטיקה למיכאל בן-ארי יש קונטרה בצד השני כדוגמת חנין זועבי ולשני הצדדים יש את הזכות החוקית להתבטא בחופשיות. לכן אני חושב שמוסר ההשכל משני הסרטים הללו דווקא די מדאיג, אם זאת הצורה שראשי השב"כ חושבים ומאמינים, בצורה הפוכה לצורת בה הממשלה שלנו מתנהלת, יש כאן בעיה. מצחיק ואף הזוי בעיניי לפעמים שהמונח אמפתיה ואנושיות מקוטלג כ"שמאלניות" הרי אלו ערכים בסיסיים בכל אדם. על אחת כמה וכמה עם ראשי השב"כ מצליחים להביע אמפתיה והבנה כלפי הצד השני איך רובנו הגדול לא מצליח?

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...

כותבי המדור

הצג הכל