מעשה בתפוחים

יוסי ואיתמר, תלמידי כיתה ו' ראשונה, עקבו אחרי הפריחה הלבנה. כשגילו את התפוחים סמוקי הלחיים הנחבאים בינות לעלים הירוקים – החליטו לעשות מעשה. הם ידעו שברל נמצא בנפחיה שלו עד שעות החשיכה, כך שממנו לא חששו. כל שנותר להם לוודא היה שגם פניה תעזוב את הבית...

א
איתמר אהב מאוד תפוחים. מגיל צעיר ביותר אהב להתבונן באביו שהיה נוהג לקלף את התפוח בעזרת סכין משונן. בעשותו כן היה חוזר לא אחת על הפתגם an apple a day keeps the doctor away או בתרגום לעברית "תפוח ביום ולרופא תגיד שלום". בסיום הקילוף הייתה מתקבלת מעין ספירלה דקיקה וארוכה שדמתה בעיני הילד ליצירת אמנות עדינה. אחר כך היה האב פורס את התפוח לפרוסות דקות, עורם אותן בקערה קטנה ורק אז אוכל אותן בנחת.
לא כן איתמר. הוא היה בוחר לו מתוך הסלסילה שניצבה על שולחן פינת האוכל תפוח גדול, אדום לחיים וקשה ונועץ בו את שיניו. בעיקר אהב את העסיס המתוק שהיה ניגר על סנטרו. או אז שולח היה את לשונו ומלקק בהנאה את המתיקות הדביקה. בתפוח היה נוגס מכל עבריו ולא מותיר דבר, פרט לגלעינים השחורים הקטנים.
גם יוסי, חברו הטוב של איתמר, אהב תפוחים אך הוא כמעט ולא זכה לאכול מהם. אמו של יוסי עבדה בבית האריזה של המושבה ובעונת הפרי הייתה מביאה הביתה סלים מלאים תפוזים שנפסלו למשלוח לחו"ל. בביתו של יוסי אכלו תפוזים, שתו מיץ תפוזים, אכלו עוגות מיץ ועל הלחם מרחו ריבת תפוזים ביתית לאורך השנה כולה. אמו הייתה אומרת שאין כל טעם לבזבז כסף על קניית תפוחים כאשר יש בבית שפע כזה של תפוזים בחינם.

מול בית ספרם של יוסי ואיתמר צמח עץ תפוחים גבוה ויפה. בחורף עמד בשלכת ודומה היה שזרועותיו הערומות מתחננות לחיבוק חם. הבנים היו עוברים לידו יום, יום ובולשים בעיניהם לראות אם החל כבר הלבלוב. הם נהגו להתחרות ביניהם מי יגלה ראשון את העלים החדשים או את הפרחים הלבנים העדינים. משהתכסה העץ בשפעת פריחה לבנה ידעו הבנים שעוד מעט קט תתמלא ההבטחה ופרות סמוקי לחיים ועסיסיים יעטרו את העץ האהוב.
העץ המופלא הזה צמח בחצרו של ברל, הנפח של המושבה. ברל היה רווק זקן, נמוך קומה ושתקן שגר בבית הקטן עם אחותו הגרושה פַנְיָה. פרט לעץ התפוחים גידלו השניים בחצרם גינת ירקות אשר סיפקה את צורכיהם המועטים. עץ התפוח היה היהלום שבחצרם ואותו הם טפחו לתפארת. האורחים המעטים וקרובי המשפחה הרחוקים שבאו לבקרם לעתים, זכו תמיד להתכבד בעוגת תפוחים מאפה ידיה של פניה או בקערית של לפתן תפוחים מתקתק שהייתה מתקינה מן הפרות הפחות יפים.
הקרבה לבית הספר גרמה לניסיונות חוזרים ונשנים של התלמידים לקטוף כמה תפוחים מן הענפים הנוטים מעבר לגדר. אם נתפסו בשעת מעשה הייתה פניה מקימה צעקה גדולה שהייתה מבריחה את הגנבים הקטנים הרחק משם.

ב
יוסי ואיתמר, תלמידי כיתה ו' ראשונה, עקבו אחרי הפריחה הלבנה. כשגילו את התפוחים סמוקי הלחיים הנחבאים בינות לעלים הירוקים – החליטו לעשות מעשה. הם ידעו שברל נמצא בנפחיה שלו עד שעות החשיכה, כך שממנו לא חששו. כל שנותר להם לוודא היה שגם פניה תעזוב את הבית. ימים אחדים נשארו השניים בחצר בית הספר לאחר תום הלימודים וצפו על ביתם של פניה וברל. כמעט דבר לא התרחש שם והבנים נטו כבר להתייאש. ביום החמישי ראו את פניה יוצאת מן הבית. לבושה הייתה בשמלה פרחונית, לראשה כובע קש רחב שוליים ובידה תיק לבן מלא שנראה כעומד להתפקע. היא נעלה את השער, העיפה מבט על החצר ופסעה לכיוון התחנה המרכזית. ברור היה שהיא נוסעת למקום כלשהו ולא תחזור במהרה.
השניים הבינו שהגיעה שעת הכושר. לאחר שווידאו שהרחוב ריק מאנשים בשעת צהרים חמה, טפסו בזריזות על הגדר וקפצו לתוך החצר. מבט מהיר גילה סולם קטן שניצב מתחת לעץ התפוח. איתמר טיפס עליו והחל לקטוף תפוחים ולהשליכם לעברו של יוסי. הלה מיהר להכניסם לתוך ילקוטו. משנתמלא הילקוט עבר לילקוטו של איתמר ומילא גם אותו.
"די, איתמר" קרא יוסי לחברו, "אין יותר מקום בילקוטים!"
אולם איתמר, שיכור ניצחון, הניע ראשו בשלילה. "עוד קצת יוסי, תראה איזה יופי של תפוחים!"
חבטות התפוחים הנופלים על אדמת החצר העירו את כלבם של השכנים שנמנם בחצר הסמוכה והוא פרץ בנביחות עזות. יוסי נבהל מאוד וקרא לחברו להפסיק מיד בקטיף.
"תכף השכנים יצאו! משוגע אחד! רד כבר מהעץ!"
איתמר, שנבהל גם הוא מהמהומה שקמה, החל לרדת בסולם אך מעד ונפל בחבטה עזה על הקרקע.
"אי! אי! איזו מכה חטפתי!" קרא כשהוא אוחז בברכו שהחלה לדמם.
השניים היו אובדי עצות. נביחותיו הרמות של הכלב לא פסקו והיה זה רק עניין של זמן עד שהשכנה תצא לראות על מה המהומה.
יוסי רץ לחלקה האחורי של החצר ומצא שם פרצה בגדר. הוא שב במהירות לחברו ואמר:
"בא מהר, איתמר. יש שם חור שנצליח להשתחל דרכו ולברוח".
השניים השאירו את הילקוטים מלאי התפוחים מתחת לעץ, זחלו דרך הפרצה ונמלטו מן המקום כל עוד רוחם בם. מיוזעים, מבוהלים ומתנשפים דפקו על דלת ביתו של שאולי, חברם לכיתה שגר בקצה הרחוב. הם ידעו שבשעה זו הוא לבד בבית ויוכלו להתארגן אצלו.
שאולי פתח להם את הדלת והם שיתפו אותו מיד בסודם. שאולי, ילד שקט ומופנם, שמח מאוד להיות שותף לסוד ומיהר לעזור לאיתמר לנקות ולחבוש את ברכו החבולה.
הם התיישבו במטבח, לוגמים מן המים הקרים שהגיש להם שאולי ומטכסים עצה כיצד לצאת מן הבוץ. לאחר ויכוחים מרובים הוחלט שבשום פנים ואופן לא יודו בגניבה. איתמר יאמר להוריו שנפצע במהלך משחק כדורגל בבית הספר והשאיר את ילקוטו אצל יוסי. יוסי, כמובן, יאמר שילקוטו נשאר אצל איתמר.

ג
כל יום לימודים נפתח במסדר הבוקר שנערך בחצר בית הספר. בהישמע הצלצול של השעה שמונה היו כל התלמידים רצים ומסתדרים בשורות עורפיות, שורה לכל כיתה על פי הסדר. היו עוד שתים-שלוש דקות של חסד עבור המאחרים עד שהמנהל היה עולה לבמה, לאחריהן היו הללו נשלחים להירשם במזכירות על איחור. שלושה רישומים גררו מכתב להורים.
המורה להתעמלות היה מתחיל בכמה תרגילים פשוטים שהכניסו את הילדים לסדר. אחריו היו מודיעים הודעות חשובות, מציינים תאריך חשוב (אם היה כזה) ומתפזרים לכיתות.
באותו בוקר עלה המנהל לבמה כשלצדו הולך ברל הנפח. רחש פליאה עבר בקרב התלמידים. רובם הכירו את ברל והבינו שמשהו מעניין הולך לקרות בדקות הבאות. איתמר ויוסי עמדו בקצה השורה של כיתה ו' ראשונה ולבם הלם בפראות.
"בקר טוב!" רעם קולו של המנהל, "היום אני רוצה לפתוח את המסדר בשאלה. את התשובה אני רוצה לשמוע רק מתלמידי כיתות ג'" הוא השתתק לרגע, מחכה שלחשושי התדהמה ייפסקו ואז המשיך:
"אתם למדתם השנה את ספר שמות", אמר כשהוא מפנה את פניו לשתי השורות של כיתות ג' הנרגשות, "מי יכול לומר לי מהו הדיבר השמיני?"
מלמולים חרישיים ומנייה בעזרת האצבעות נשמעו מכיוונן של כיתות ג' ולאחר מכן הונפו אל על מספר אצבעות קטנות.
המנהל המתין עוד דקה ארוכה. שקט מתוח השתרר בחצר. גם המורות הביטו במנהל בפליאה. מספר האצבעות גדל. לבסוף הצביע המנהל על ילדה צנומה שעמדה בתחילת השורה ובקול תקיף קרא: "א ת !"
"לא תגנוב!" קראה הקטנה בקול צווחני ונרגש.
"נכון מאוד!" הרעים שוב המנהל בקולו. "בכיתה ג' יודעים, אבל", כאן עשה הפסקה וסובב בדרמתיות את פניו לכיוון כיתות ו', "בכיתה ו' ראשונה כבר שכחו! הנה עומד כאן לידי השכן שלנו", אמר והצביע על ברל הנפח שלטש עיניים בשורות של כיתות ו', מנסה ללכוד את עיני הפושעים. "אתם מכירים אותו, זהו מר ברל הנפח. שני תלמידים מכיתה ו' ראשונה גנבו אתמול תפוחים מן העץ שלו! לא קטפו מן הענפים הנוטים לרחוב תפוח אחד, לא! התגנבו לחצר ומלאו את הילקוטים שלהם בתפוחים! אני מבקש מהשניים האלה לגשת אלי מיד!"
כל תלמידי בית הספר הפנו מבטם אל השורות של כיתות ו'. בשורות אלו הביטו התלמידים זה בזה, התלחשו ומשכו בכתפיהם.
יוסי ואיתמר לא זזו ממקומם. הם הסמיקו והחווירו חליפות, נשכו שפתיים אך לא נעו. שאולי לא העז להביט לעברם.
הציפייה התמשכה וגרמה למבוכה. שושנה, מחנכת כיתה ו' ראשונה, ניגשה אל המנהל ואמרה: "המנהל, הדבר קרה בכיתתי. אני מבקשת לברר את העניין במסגרת הכיתה".
המנהל נאחז בחבל ההצלה שהושיטה לו המורה שושנה והורה לתלמידים להתפזר לכיתותיהם.

ד
תלמידי הכיתה הנרגשים מיהרו להיכנס ולהתיישב במקומותיהם. המורה שושנה דאגה לכיסאות עבור המנהל וברל ליד הלוח. שקט מתוח השתרר בחדר. איתמר ויוסי, שישבו ליד שולחן אחד, לא החליפו מילה ביניהם.
"תלמידים", פתחה שושנה בקולה השקט, "גרמתם לי בושה ועגמת נפש מרובה. אבל לא רק לי, ביישתם והכתמתם את שמם של כל תלמידי הכיתה שלנו! כולם חשודים בעיני תלמידי בית הספר שלנו. גם לשכן שלנו, מר ברל הנפח, גרמתם כאב לב. הוא אוהב ומטפח את עץ התפוחים הנהדר שלו והנה באתם אתם וקטפתם את הפרות שלהם הוא מחכה שנה שלמה. איך העזתם לעשות מעשה כזה?!" היא העבירה את עיניה מאחד לשני.
יוסי ואיתמר השפילו מבטם. יוסי ניסה בכל כוחותיו לא לבכות אך לפתע פרצו יבבות חנוקות מגרונו והוא כבש את פניו בשולחן. כל המבטים הופנו לעבר השניים. איתמר, לא יכול היה יותר לעמוד בלחץ. הוא קם על רגליו, פניו החיוורות העידו על המתחולל בנפשו.
"אנחנו עשינו את זה", לחש בקול חלוש ומיד אחר כך פרץ גם הוא בבכי.
המורה שושנה ניגשה ולחשה דבר מה על אוזנו של המנהל. הוא הניד בראשו לאות הסכמה, קם ממקומו ואמר:
"המורה שושנה, אני מבקש ממך לשלוח מכתבים להורים של שני התלמידים וליידע אותם במעשי בניהם ואתם" אמר והצביע על יוסי ואיתמר "בואו אתי מיד לחדרי".
הוא נפנה אל ברל, הניח יד על כתפו ויצא אתו מן הכיתה. יוסי ואיתמר השתרכו נבוכים אחריהם.
"מה אתה חושב שהוא יעשה לנו?" לחש איתמר על אוזנו של חברו.
"רק שלא ימשוך באוזניים" השיב יוסי, "פעם משך לדני פרידמן באוזן והיא כאבה לו שבוע ימים".
בהיכנסם לחדר ישב כבר המנהל על כיסאו שמאחורי שולחן העבודה הגדול וברל ישב על הכיסא שממול. הבנים עמדו מבוישים לפני השולחן וחיכו לקבלת העונש.
"אני חושב שהמעשה שעשיתם הוא חמור מאוד" הרעים עליהם המנהל בקולו, "מה יש לכם לומר?"
"אני מצטער" לחש איתמר.
"אני מבטיח יותר לא לעשות אף פעם דבר כזה" החרה החזיק אחריו יוסי בקול שבור.
המנהל הביט בהם עוד רגע ארוך בעיניים קשות ואחר כך הוסיף:
"כדי לקבל בחזרה את הילקוטים שלכם מאדון ברל תצטרכו לעשות משהו בשבילו. כל יום, אחרי הלימודים אתם מתייצבים אצלו בחצר ועושים כל עבודה שצריך. בסוף השבוע, אם הוא יהיה מרוצה – יחזיר לכם את הילקוטים".
אחר כך העביר מבטו אל ברל ואמר לו בקול ענייני: "אתה יכול להגיד לפַנְיָה מה צריך לעשות בחצר והיא כבר תשגיח עליהם". ברל הנהן בראשו ומלמל: "בסדר גמור, המנהל".


ה
ביום הראשון נכשו הבנים עשבים. גבם כאב אך הם לא העזו להתלונן. ביום השני גזמו את הגדר החיה המקיפה את החצר משלושה עברים. לכאב הגב נוספו התכווצויות בשרירי הידיים. ביום השלישי חפרו גומה סביב עץ התפוחים והשקו את ערוגות הירקות. ביום זה כבר הרגישו נינוחים יותר והשתעשעו בהתזת מים זה על זה מצינור הגומי הישן.
כשהגיעו בצהריי היום הרביעי לעבודה, הזמינה אותם פניה להיכנס הביתה. מיד בהיכנסם להול האפלולי ראו את הילקוטים שלהם ניצבים סמוך לדלת.
"היום אין עבודה" אמרה בחיוך דק ומשכה את חולצת הטריקו הקצרה שהגיעה בקושי למתניה, "החצר נראית מצוין. אתם יכולים לקחת את הילקוטים שלכם".
בעודם מרכיבים את הילקוטים על כתפיהם, נטלה פניה שני תפוחים אדומים ויפים מן הקערה שניצבה על השולחן והושיטה אותם לשני הבנים. נבוכים לקחו הם את התפוחים, מלמלו "תודה" חרישית ויצאו מן הבית.
לאחר טריקת שער החצר פתחו הבנים במרוצה עד קצה הרחוב. שם נעמדו מתנשפים מתחת לעץ האקליפטוס הרחב.
"סוף, סוף!" קרא איתמר, "נגמר העונש!"
"אתה יודע מה אימא שלי אמרה?" כך יוסי, "שאנחנו כמו אדם הראשון, נענשים בגלל תפוח!"
"אבל הוא לפחות אכל ממנו!" השיב איתמר ונעץ את שיניו בתפוח שקבל מפניה.
 
 
תמונה ראשית: Pål Alvsaker
 

אהבת? לחץ כאן וקבל עדכונים על תכנים חדשים שלי
+ שמירה על זכויות היוצרים למאמר באחריות הכותב בלבד

תגובות

טוען...
הצג הכל